ענה ואמר: בדרך ספרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הירהור תשובה, וזו היא:
מעשה במלך אחד, שהיו לו שישה בנים ובת אחת.
ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר, והיה משעשע עימה מאוד. פעם אחת היה מיתועד עימה ביחד באיזה יום ונעשה ברוגז עליה, ונזרקה מפיו דיבור: ש'הלא-טוב יקח אותך' (דער ניט גוטער זאל דיך נעמען). בלילה הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מיצער מאוד, והלך לבקשה אנה ואנה.
עמד השני למלכות, מחמת שראה שהמלך מצטער מאוד, וביקש, שיתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות, והלך לבקשה.
והיה מבקשה מאוד זמן מרובה מאוד עד שמצאה (עתה מספר איך ביקשה עד שמצאה:)
***
והיה הולך אנה ואנה זמן רב, ובמדבריות ובשדות וביערים, והיה מבקשה זמן רב מאוד. והיה הולך במדבר, וראה שביל אחד מן הצד, והיה מיישב עצמו: 'באשר שאני הולך כל-כך זמן רב במדבר ואיני יכול למצאה, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב', והיה הולך זמן רב.
אחר-כך ראה מבצר (שקורין שְׁלָאס), וכמה חילות היו עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומתוקן ומסודר מאוד עם החילות, והיה מתירא מפני החילות, פן לא יניחוהו לכנוס, והיה מישב עצמו: 'אלך ואנסה', והשאיר הסוס והלך להמבצר, והיו מניחים אותו, ולא עיכבוהו כלל, והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב.
ובא לפלטין אחד וראה, שישב שם המלך בעטרה, וכמה חילות שם וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאוד, והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל, וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בזוית לראות מה נעשה שם, וראה שהמלך ציוה להביא המלכה, והלכו להביא אותה, והיה שם רעש גדול ושמחה גדולה, והמשוררים היו מזמרים ומשוררים מאוד, באשר שהביאו את המלכה והעמידו לה כסא והושיבוה אצלו, והיא הייתה הבת מלך הנ"ל. והוא (היינו השני למלכות) ראה והכירה.
אחר-כך הציצה המלכה וראתה אחד, ששוכב בזוית והכירה אותו ועמדה מכסאה והלכה לשם ונגעה בו, ושאלה אותו: "האתה מכיר אותי?", והשיב לה: "הן, אני מכיר אותך, את היא הבת מלך שנאבדה", ושאל אותה: "האיך באת לכאן?", והשיבה: "באשר שאבי המלך נזרק מפיו דיבור הנ"ל, וכאן, המקום הזה, הוא לא טוב". וספר לה, שאביה מצטער מאוד ושהוא מבקשה כמה שנים.
ושאל אותה: "איך אני יכול להוציא אותך?", ואמרה לו: ש-"אי- אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחריי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי ותהיה מתענה, וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה ולא תישן כל המעת-לעת [מערב עד ערב]", והלך ועשה כן.
ובסוף השנה, ביום האחרון היה מתענה, ולא היה ישן ועמד והלך לשם, והיה רואה אילן, ועליו גדלים תפוחים נאים מאוד והיה מתאוה לעיניו מאוד, ועמד ואכל משם, ותכף שאכל התפוח, נפל וחטפו שינה, והיה ישן זמן מרובה מאוד, והיה המשרת מנער אותו, ולא היה נעור כלל. אחר-כך הקיץ משנתו ושאל להמשרת: "היכן אני בעולם?", וסיפר לו המעשה (הינו המשרת סיפר להשני למלך המעשה ואמר לו) ש-"אתה ישן זמן מרובה מאוד, זה כמה שנים, ואני הייתי מתפרנס מהפירות", והיה מצער עצמו מאוד.
והלך לשם ומצא אותה והיתה מצטערת לפניו מאוד, "כי אלו באת באותו היום, היית מוציא אותי מכאן, ובשביל יום אחד איבדת. אמנם שלא לאכול הוא דבר קשה מאוד, בפרט ביום האחרון, אז מתגבר היצר הרע מאד (היינו שהבת מלך אמרה לו, שעתה תקל עליו האזהרה ולא יהיה מוזהר שלא לאכול, כי הוא דבר קשה לעמוד בו וכו') בכן תשוב לבחור לך מקום, ותשב גם-כן שנה, כנ"ל, וביום האחרון תהיה רשאי לאכול, רק שלא תישן ולא תשתה יין כדי שלא תישן. כי העיקר הוא השינה". והלך ועשה כן.
ביום האחרון היה הולך לשם וראה מעיין הולך והמראה-אדום והריח-של יין. ושאל את המשרת: "הראית שזה מעיין?, וראוי שיהיה בו מים והמראה - אדמומית והריח-של יין?", והלך וטעם מהמעיין ונפל וישן מיד כמה שנים, עד שבעים שנה. והיו הולכין חילות רבות עם השייך להם, מה שנוסע אחריהם (שקורין אוֹבַּאזִין)והמשרת הטמין עצמו מחמת החילות.
אחר-כך הלכה מרכבה ועגלות-צב, ושם ישבה הבת מלך ועמדה שם אצלו, וירדה וישבה אצלו והכירה אותו והייתה מנערת אותו מאוד, ולא ננער. והתחילה לקבול עליו, "אשר כמה וכמה יגיעות וטרחות גדולות מאוד שהיו לו זה כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי, ובשביל אותו היום שהיה יכול להוציאני ואיבדו", והייתה בוכה מאוד על זה, "כי יש רחמנות גדול עליו ועלי, שכל-כך זמן שאני כאן, ואיני יכול לצאת".
אחר-כך לקחה פַאטְשֵׁיילֶע [מטפחת] מעל ראשה, וכתבה עליו בדמעות שלה, והניחה אצלו, ועמדה וישבה במרכבתה, ונסעה משם.
אחר-כך הקיץ ושאל את המשרת: "היכן אני בעולם?", וסיפר לו כל המעשה, ושחילות רבות הלכו שם, ושהיתה כאן מרכבה הנ"ל, ושהייתה בוכה עליו והייתה צועקת שיש רחמנות עליו ועליה כנ"ל. בתוך כך הציץ וראה, שהפאטשילע מונחת אצלו ושאל: "מאין זה?" והשיב לו, שהיא כתבה עליו בהדמעות. ולקחה והרים אותה כנגד השמש, והתחיל לראות האותיות, וקרא מה שכתוב שם - כל קבלתה וצעקתה, כנ"ל, ושכעת איננה שם במבצר הנ"ל, כי אם שיבקש 'הר של זהב ומבצר של מרגליות', "שם תמצאני".
והשאיר את המשרת והניחו, והלך לבדו לבקשה. והלך כמה שנים לבקשה, ויישב עצמו: שבודאי בישוב לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, כי הוא בקי במפת העולם (שקורין לַאנְד קַארְט)"ועל כן אלך אל המדבריות", והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים.
אחר-כך ראה אדם גדול מאד, שאינו גדר אנושי כלל, שיהיה אדם גדול כל-כך, ונשא אילן גדול, שבישוב אינו נמצא אילן גדול כזה. ואותו האיש שאל אותו: "מי אתה?" ואמר לו: "אני אדם", ותמה ואמר, "שזה כל-כך זמן שאני בהמדבר, ולא ראיתי מעולם בכאן אדם", וסיפר לו כל המעשה הנ"ל ושהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות, אמר לו: "בודאי אינו בנמצא כלל", ודחה אותו ואמר לו, שהשיאו את דעתו בדבר שטות, כי בודאי אינו נמצא כלל. והתחיל לבכות מאוד (הינו השני למלכות בכה מאוד ואמר:), "כי בודאי בהכרח הוא נמצא באיזה מקום", והוא דחה אותו (היינו האדם המשונה שפגע, דחה אותו בדבריו ואמר:) כי בודאי דבר שטות אמרו לפניו, והוא אמר: (הינו השני למלכות), שבודאי יש.
אמר לו (האדם המשונה להשני למלכות): "לדעתי היא שטות, אך מחמת שאתה מתעקש, הנה אני ממונה על כל החיות, אעשה למענך ואקרא לכל החיות, כי הם רצים את כל העולם, אולי תדע אחת מהם מ-הר ומבצר, כנ"ל", וקרא את כולם מקטן ועד גדול, כל מיני החיות, ושאל אותם, וכלם השיבו, שלא ראו. ואמר לו: "ראה ששטות סיפרו לפניך, אם תשמע, שוב לאחוריך, כי בודאי לא תמצא, כי איננו בעולם" והוא הפציר מאוד ואמר, שבהכרח הוא בנמצא בודאי.
אמר לו (האדם המשנה להשני למלכות): "הנה במדבר, נמצא שם אחי, והוא ממונה על כל העופות, ואולי יודעים הם, מחמת שהם פורחים באויר בגבוה, אולי ראו הר ומבצר הנ"ל, ותלך אליו ותאמר לו, שאני שלחתי אותך אליו"
והלך כמה וכמה שנים לבקשו, ומצא שוב אדם גדול מאוד כנ"ל, ונשא גם-כן אילן גדול כנ"ל, ושאל אותו גם-כן כנ"ל, והשיב לו כל המעשה, ושאחיו שלחו אליו. והוא דחה אותו גם-כן, "כי בודאי אינו בנמצא". והוא הפציר אותו גם-כן. ואמר לו (האדם הזה להשני למלכות): "הנה אני ממונה על כל העופות, אקרא אותם, אולי יודעים הם, וקרא כל העופות ושאל את כולם מקטן ועד גדול, והשיבו, שאינם יודעים מהר ומבצר הנ"ל. אמר לו: "הלא אתה רואה שבודאי איננו בעולם, אם תשמע לי, שוב לאחוריך, כי בודאי איננו".
והוא (היינו השני למלכות) הפציר אותו ואמר, ש"בודאי ישנו בעולם!", אמר לו (האדם הב' הזה להשני למלכות): "להלן במדבר, נמצא שם אחי, שממונה על כל הרוחות, והם רצים כל העולם, אולי יודעים הם".
והלך כמה וכמה שנים לבקש, ומצא אדם גדול גם-כן כנ"ל, ונשא גם-כן אילן גדול כנ"ל, ושאל אותו גם-כן כנ"ל, והשיב לו כל המעשה כנ"ל, ודחה אותו גם-כן, והוא הפציר אותו גם-כן. ואמר לו (האדם השלישי הזה להשני למלכות): שלמענו יקרא שיבואו כל הרוחות וישאל אותם, וקרא אותם. ובאו כל הרוחות, ושאל את כלם, ולא ידעו שום אחד מהם מהר ומבצר הנ"ל, ואמר לו (האדם השלישי להשני למלכות): "הלא אתה רואה ששטות סיפרו לפניך".
והתחיל לבכות מאוד, ואמר: "אני יודע שישנו בודאי"!, בתוך כך ראה שבא עוד רוח אחד, וכעס עליו הממונה הנ"ל: "מדוע נתאחרת לבוא? הלא גזרתי, שיבואו כל הרוחות, ולמה לא באת עימהם?", השיב לו: "שנתעכבתי מחמת שהייתי צריך לשאת בת מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות"!
ושמח מאוד!, ושאל הממונה את הרוח: "מה יקר שם?" (היינו איזה דברים הם שם ביקר ובחשיבות), ואמר לו, שכל הדברים הם שם ביוקר גדול. ואמר הממונה על הרוחות להשני למלכות: "באשר שזה זמן גדול כל-כך שאתה מבקשה, וכמה יגיעות שהיו לך, ואולי יהיה לך עתה מניעה מחמת ממון, על כן אני נותן לך כלי, כשתושיט ידך לתוכה תקבל משם מעות". וגזר על הרוח הנ"ל, שיוליך אותו לשם.
ובא הרוח סערה ונשא אותו לשם, והביא אותו אל שער, והיו עומדים שם חילות, שלא הניחו לכנוס אל העיר, והושיט ידו אל הכלי, ולקח מעות, ושיחד אותם, ונכנס לתוך העיר. והיתה עיר נאה, והלך אל גביר ושכר לו מזונות, כי צריך לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה.
ואיך שהוציאה לא סיפר - ובסוף הוציאה!
