מעשה א' מאבדת בת מלך


ענה ואמר: בדרך ספרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הירהור תשובה, וזו היא:

מעשה במלך אחד, שהיו לו שישה בנים ובת אחת.

ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר, והיה משעשע עימה מאוד. פעם אחת היה מיתועד עימה ביחד באיזה יום ונעשה ברוגז עליה, ונזרקה מפיו דיבור: ש'הלא-טוב יקח אותך' (דער ניט גוטער זאל דיך נעמען). בלילה הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מיצער מאוד, והלך לבקשה אנה ואנה.

עמד השני למלכות, מחמת שראה שהמלך מצטער מאוד, וביקש, שיתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות, והלך לבקשה.

והיה מבקשה מאוד זמן מרובה מאוד עד שמצאה (עתה מספר איך ביקשה עד שמצאה:)

***

והיה הולך אנה ואנה זמן רב, ובמדבריות ובשדות וביערים, והיה מבקשה זמן רב מאוד. והיה הולך במדבר, וראה שביל אחד מן הצד, והיה מיישב עצמו: 'באשר שאני הולך כל-כך זמן רב במדבר ואיני יכול למצאה, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב', והיה הולך זמן רב.

אחר-כך ראה מבצר (שקורין שְׁלָאס), וכמה חילות היו עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומתוקן ומסודר מאוד עם החילות, והיה מתירא מפני החילות, פן לא יניחוהו לכנוס, והיה מישב עצמו: 'אלך ואנסה', והשאיר הסוס והלך להמבצר, והיו מניחים אותו, ולא עיכבוהו כלל, והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב.

ובא לפלטין אחד וראה, שישב שם המלך בעטרה, וכמה חילות שם וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאוד, והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל, וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בזוית לראות מה נעשה שם, וראה שהמלך ציוה להביא המלכה, והלכו להביא אותה, והיה שם רעש גדול ושמחה גדולה, והמשוררים היו מזמרים ומשוררים מאוד, באשר שהביאו את המלכה והעמידו לה כסא והושיבוה אצלו, והיא הייתה הבת מלך הנ"ל. והוא (היינו השני למלכות) ראה והכירה.

אחר-כך הציצה המלכה וראתה אחד, ששוכב בזוית והכירה אותו ועמדה מכסאה והלכה לשם ונגעה בו, ושאלה אותו: "האתה מכיר אותי?", והשיב לה: "הן, אני מכיר אותך, את היא הבת מלך שנאבדה", ושאל אותה: "האיך באת לכאן?", והשיבה: "באשר שאבי המלך נזרק מפיו דיבור הנ"ל, וכאן, המקום הזה, הוא לא טוב". וספר לה, שאביה מצטער מאוד ושהוא מבקשה כמה שנים.

ושאל אותה: "איך אני יכול להוציא אותך?", ואמרה לו: ש-"אי- אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחריי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי ותהיה מתענה, וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה ולא תישן כל המעת-לעת [מערב עד ערב]", והלך ועשה כן.

ובסוף השנה, ביום האחרון היה מתענה, ולא היה ישן ועמד והלך לשם, והיה רואה אילן, ועליו גדלים תפוחים נאים מאוד והיה מתאוה לעיניו מאוד, ועמד ואכל משם, ותכף שאכל התפוח, נפל וחטפו שינה, והיה ישן זמן מרובה מאוד, והיה המשרת מנער אותו, ולא היה נעור כלל. אחר-כך הקיץ משנתו ושאל להמשרת: "היכן אני בעולם?", וסיפר לו המעשה (הינו המשרת סיפר להשני למלך המעשה ואמר לו) ש-"אתה ישן זמן מרובה מאוד, זה כמה שנים, ואני הייתי מתפרנס מהפירות", והיה מצער עצמו מאוד.

והלך לשם ומצא אותה והיתה מצטערת לפניו מאוד, "כי אלו באת באותו היום, היית מוציא אותי מכאן, ובשביל יום אחד איבדת. אמנם שלא לאכול הוא דבר קשה מאוד, בפרט ביום האחרון, אז מתגבר היצר הרע מאד (היינו שהבת מלך אמרה לו, שעתה תקל עליו האזהרה ולא יהיה מוזהר שלא לאכול, כי הוא דבר קשה לעמוד בו וכו') בכן תשוב לבחור לך מקום, ותשב גם-כן שנה, כנ"ל, וביום האחרון תהיה רשאי לאכול, רק שלא תישן ולא תשתה יין כדי שלא תישן. כי העיקר הוא השינה". והלך ועשה כן.

ביום האחרון היה הולך לשם וראה מעיין הולך והמראה-אדום והריח-של יין. ושאל את המשרת: "הראית שזה מעיין?, וראוי שיהיה בו מים והמראה - אדמומית והריח-של יין?", והלך וטעם מהמעיין ונפל וישן מיד כמה שנים, עד שבעים שנה. והיו הולכין חילות רבות עם השייך להם, מה שנוסע אחריהם (שקורין אוֹבַּאזִין)והמשרת הטמין עצמו מחמת החילות.

אחר-כך הלכה מרכבה ועגלות-צב, ושם ישבה הבת מלך ועמדה שם אצלו, וירדה וישבה אצלו והכירה אותו והייתה מנערת אותו מאוד, ולא ננער. והתחילה לקבול עליו, "אשר כמה וכמה יגיעות וטרחות גדולות מאוד שהיו לו זה כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי, ובשביל אותו היום שהיה יכול להוציאני ואיבדו", והייתה בוכה מאוד על זה, "כי יש רחמנות גדול עליו ועלי, שכל-כך זמן שאני כאן, ואיני יכול לצאת".

אחר-כך לקחה פַאטְשֵׁיילֶע [מטפחת] מעל ראשה, וכתבה עליו בדמעות שלה, והניחה אצלו, ועמדה וישבה במרכבתה, ונסעה משם.

אחר-כך הקיץ ושאל את המשרת: "היכן אני בעולם?", וסיפר לו כל המעשה, ושחילות רבות הלכו שם, ושהיתה כאן מרכבה הנ"ל, ושהייתה בוכה עליו והייתה צועקת שיש רחמנות עליו ועליה כנ"ל. בתוך כך הציץ וראה, שהפאטשילע מונחת אצלו ושאל: "מאין זה?" והשיב לו, שהיא כתבה עליו בהדמעות. ולקחה והרים אותה כנגד השמש, והתחיל לראות האותיות, וקרא מה שכתוב שם - כל קבלתה וצעקתה, כנ"ל, ושכעת איננה שם במבצר הנ"ל, כי אם שיבקש 'הר של זהב ומבצר של מרגליות', "שם תמצאני".

והשאיר את המשרת והניחו, והלך לבדו לבקשה. והלך כמה שנים לבקשה, ויישב עצמו: שבודאי בישוב לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, כי הוא בקי במפת העולם (שקורין לַאנְד קַארְט)"ועל כן אלך אל המדבריות", והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים.

אחר-כך ראה אדם גדול מאד, שאינו גדר אנושי כלל, שיהיה אדם גדול כל-כך, ונשא אילן גדול, שבישוב אינו נמצא אילן גדול כזה. ואותו האיש שאל אותו: "מי אתה?" ואמר לו: "אני אדם", ותמה ואמר, "שזה כל-כך זמן שאני בהמדבר, ולא ראיתי מעולם בכאן אדם", וסיפר לו כל המעשה הנ"ל ושהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות, אמר לו: "בודאי אינו בנמצא כלל", ודחה אותו ואמר לו, שהשיאו את דעתו בדבר שטות, כי בודאי אינו נמצא כלל. והתחיל לבכות מאוד (הינו השני למלכות בכה מאוד ואמר:), "כי בודאי בהכרח הוא נמצא באיזה מקום", והוא דחה אותו (היינו האדם המשונה שפגע, דחה אותו בדבריו ואמר:) כי בודאי דבר שטות אמרו לפניו, והוא אמר: (הינו השני למלכות), שבודאי יש.

אמר לו (האדם המשונה להשני למלכות): "לדעתי היא שטות, אך מחמת שאתה מתעקש, הנה אני ממונה על כל החיות, אעשה למענך ואקרא לכל החיות, כי הם רצים את כל העולם, אולי תדע אחת מהם מ-הר ומבצר, כנ"ל", וקרא את כולם מקטן ועד גדול, כל מיני החיות, ושאל אותם, וכלם השיבו, שלא ראו. ואמר לו: "ראה ששטות סיפרו לפניך, אם תשמע, שוב לאחוריך, כי בודאי לא תמצא, כי איננו בעולם" והוא הפציר מאוד ואמר, שבהכרח הוא בנמצא בודאי.

אמר לו (האדם המשנה להשני למלכות): "הנה במדבר, נמצא שם אחי, והוא ממונה על כל העופות, ואולי יודעים הם, מחמת שהם פורחים באויר בגבוה, אולי ראו הר ומבצר הנ"ל, ותלך אליו ותאמר לו, שאני שלחתי אותך אליו"

והלך כמה וכמה שנים לבקשו, ומצא שוב אדם גדול מאוד כנ"ל, ונשא גם-כן אילן גדול כנ"ל, ושאל אותו גם-כן כנ"ל, והשיב לו כל המעשה, ושאחיו שלחו אליו. והוא דחה אותו גם-כן, "כי בודאי אינו בנמצא". והוא הפציר אותו גם-כן. ואמר לו (האדם הזה להשני למלכות): "הנה אני ממונה על כל העופות, אקרא אותם, אולי יודעים הם, וקרא כל העופות ושאל את כולם מקטן ועד גדול, והשיבו, שאינם יודעים מהר ומבצר הנ"ל. אמר לו: "הלא אתה רואה שבודאי איננו בעולם, אם תשמע לי, שוב לאחוריך, כי בודאי איננו".

והוא (היינו השני למלכות) הפציר אותו ואמר, ש"בודאי ישנו בעולם!", אמר לו (האדם הב' הזה להשני למלכות): "להלן במדבר, נמצא שם אחי, שממונה על כל הרוחות, והם רצים כל העולם, אולי יודעים הם".

והלך כמה וכמה שנים לבקש, ומצא אדם גדול גם-כן כנ"ל, ונשא גם-כן אילן גדול כנ"ל, ושאל אותו גם-כן כנ"ל, והשיב לו כל המעשה כנ"ל, ודחה אותו גם-כן, והוא הפציר אותו גם-כן. ואמר לו (האדם השלישי הזה להשני למלכות): שלמענו יקרא שיבואו כל הרוחות וישאל אותם, וקרא אותם. ובאו כל הרוחות, ושאל את כלם, ולא ידעו שום אחד מהם מהר ומבצר הנ"ל, ואמר לו (האדם השלישי להשני למלכות): "הלא אתה רואה ששטות סיפרו לפניך".

והתחיל לבכות מאוד, ואמר: "אני יודע שישנו בודאי"!, בתוך כך ראה שבא עוד רוח אחד, וכעס עליו הממונה הנ"ל: "מדוע נתאחרת לבוא? הלא גזרתי, שיבואו כל הרוחות, ולמה לא באת עימהם?", השיב לו: "שנתעכבתי מחמת שהייתי צריך לשאת בת מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות"!

ושמח מאוד!, ושאל הממונה את הרוח: "מה יקר שם?" (היינו איזה דברים הם שם ביקר ובחשיבות), ואמר לו, שכל הדברים הם שם ביוקר גדול. ואמר הממונה על הרוחות להשני למלכות: "באשר שזה זמן גדול כל-כך שאתה מבקשה, וכמה יגיעות שהיו לך, ואולי יהיה לך עתה מניעה מחמת ממון, על כן אני נותן לך כלי, כשתושיט ידך לתוכה תקבל משם מעות". וגזר על הרוח הנ"ל, שיוליך אותו לשם.

ובא הרוח סערה ונשא אותו לשם, והביא אותו אל שער, והיו עומדים שם חילות, שלא הניחו לכנוס אל העיר, והושיט ידו אל הכלי, ולקח מעות, ושיחד אותם, ונכנס לתוך העיר. והיתה עיר נאה, והלך אל גביר ושכר לו מזונות, כי צריך לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה.

ואיך שהוציאה לא סיפר - ובסוף הוציאה!

מעשה ב' ממלך וקיסר


מעשה בקיסר אחד שלא היה לו בנים. גם מלך אחד לא היה לו בנים.

ונסע הקיסר על הארץ לשוטט לבקש אולי ימצא איזה עצה ותרופה להוליד בנים, גם המלך נסע כמו כן. ונזדמנו שניהם לפנדק אחד, ולא היו יודעים זה מזה. והכיר הקיסר בהמלך, שיש לו נמוס (של מלכות), ושאל אותו, והודה לו שהוא מלך. גם המלך הכיר בקיסר גם-כן, והודה לו גם-כן. והודיעו זה לזה שנוסעים בשביל בנים. ונתקשרו שניהם, באם שיבואו לביתם ויולידו נשותיהם זכר ונקבה באuפן שיהיו יכולים להתחתן, אזי יתחתנו בין שניהם. ונסע הקיסר לביתו והוליד בת, והמלך נסע לביתו והוליד בן, וההתקשרות הנ"ל נשכח מהם.

ושלח הקיסר את בhתו ללמhד, גם המלך שלח את בנו ללמhד, ונזדמנו שניהם אצל מלמד אחד, והיו אוהבים זה את זה מאhד, ונתקשרו ביניהם - שישאו זה לזה, ונטל הבן מלך טבעת ונתן על ידה, ונתחתנו יחד.
אחר-כך שלח הקיסר אחר בhתו והביאה לביתו, גם המלך שלח אחר בנו והביאו לביתו. והיו מדברים שידוכים לבת הקיסר, ולא רצתה שום שידוך מחמת התקשרות הנ"ל. והבן מלך היה מגעגע מאוד אחריה, גם הבת קיסר היתה עצבה תמיד, והיה הקיסר מוליכה לחצרות שלו ופלטין [ארמון] שלו, והראה אותה גדולתה והיא היתה עצבה.

והבן מלך היה מגעגע מאוד אחריה עד שנחלה, וכל מה ששאלו אותו 'על מה אתה חולה?' לא רצה להגיד, ואמרו להמשמש אותו: "אולי תוכל אתה לחקור אצלו?" ואמר להם: שהוא יודע, כי הוא היה עימו אז במקום שלמד שם, והגיד להם הדבר. ואזי נזכר המלך, שכבר נתחתן הוא עם הקיסר מקודם והלך וכתב להקיסר שיכין עצמו על החתונה, כי כבר נתקשרו מקודם כנ"ל, ולא רצה הקיסר, אך לא היה יכול להעיז ולסרב, והשיב לו: שישלח המלך בנו אליו, ויראה אם יוכל לנהג מדינות, אזי ישיא בתו אליו. ושלח בנו אליו (הינו שהמלך שלח בנו להקיסר, כאשר צוה הקיסר כנ"ל) והושיבו הקיסר בתוך חדר ומסר לו נירות של עסקי המדינה, לראות אם יוכל לנהג את המדינה.

והבן מלך היה מתגעגע מאוד לראות אותה, ולא היה אפשר לו לראותה. פעם אחד הלך אצל כותל של אספקלריא [מראה] וראה אותה ונפל חלשות, ובאתה היא אליו ונערתו וספרה לו, שאינה רוצה שום שידוך מחמת ההתקשרות עימו. ואמר לה: "מה נעשה ואביך אינו רוצה?" ואמרה: "אף-על-פי-כן".

אחר-כך התיעצו, שיניחו לפרוש עצמם על הים, ושכרו להם ספינה ופרשו בים. והלכו על הים, אחר-כך רצו לקרב עצמם אל הספר [שפת הים], ובאו לספר והיה שם יער, והלכו לשם. ולקחה הבת קיסר הטבעת ונתנה לו, והיא שכבה שם. אחר-כך ראה הבן מלך, שבסמוך תעמוד, והניח הטבעת אצלה. אחר-כך עמדו והלכו אל הספינה, בתוך כך נזכרה ששכחו הטבעת שם, ושלחה אותו אחרי הטבעת והלך לשם, ולא היה יכול למצוא המקום והלך למקום אחר, ולא היה יכול למצוא הטבעת, והיה הולך לבקשו ממקום למקום, עד שנתעה, ולא היה יכול לחזור. והיא הלכה לבקשו, ונתעית גם-כן.

והיה הוא הולך ותועה, הולך ותועה. אחר-כך ראה דרך, והלך לישוב, ולא היה לו מה לעשות, ונעשה משרת. גם היא היתה הולכת ותועה, וישבה עצמה: שתשב אצל הים. והלכה אל שפת הים, והיה שם אילנות של פרות וישבה שם, וביום היתה הולכת אצל הים - אולי תמצא עוברים ושבים, והיתה מתפרנסת מהפירות, ובלילה הייתה עולה על אילן כדי שתהיה נשמרת מן החיות.

***

ויהי היום, והיה סוחר גדול מפלג מאוד, והיה לו משא ומתן בכל העולם. והיה לו בן יחיד, והסוחר היה זקן. פעם אחד אמר הבן לאביו: "באשר שאתה זקן ואני נער, והנאמנים שלך אינם משגיחים כלל עלי, ואתה תסתלק, ואהיה נשאר ריק, ולא אדע מה לעשות, בכן, תן לי ספינה עם סחורה ואלך על הים כדי להיות בקי במשא ומתן". ונתן לו אביו ספינה עם סחורה, והלך למדינות, ומכר הסחורה, וקנה סחורה אחרת והצליח.
בהיותו על הים, ראו אותן האילנות הנ"ל (שהיתה הבת קיסר שם)וסברו שהוא ישוב, ורצה לילך לשם. וכשנתקרבו ראו שהם אילנות, ורצו לחזור, בתוך כך הציץ הסוחר (הינו בן הסוחר הנ"ל)לתוך הים וראה שם אילן ועליו כמראה אדם, וסבר שמא הוא טועה עצמו, והגיד לשאר האנשים שהיו שם והביטו וראו גם-כן כמראה אדם על האילן, והתישבו להתקרב לשם, ושלחו איש עם ספינה קטנה לשם והם היו מביטים בתוך הים כדי לכון את השליח שלא יטעה מן הדרך, כדי שילך מכון אל האילן הנ"ל, והלך לשם וראה שיושב שם אדם, והגיד להם.

והלך בעצמו (בן הסוחר הנ"ל) וראה, שיושבת שם (הינו הבת קיסר הנ"ל, שהיתה יושבת שם כנ"ל) ואמר לה שתרד, ואמרה לו: שאינה רוצה לכנוס אל הספינה כי אם שיבטיחה שלא יגע בה כי אם כשיבוא לביתו וישא אותה כדת. והבטיח לה, ונכנסה אצלו לספינה. וראה שהיא מזמרת על כלי-זמר ויכולה לדבר בכמה לשונות, ושמח על שנזדמנה לו.

אחר-כך, כשהתחילו להתקרב לביתו, אמרה לו: שהיושר, שילך לביתו ויודיע לאביו וקרוביו וכל מידעיו, שכולם יצאו לקראתה, באשר שמוליך אשה חשובה כזו, ואחר-כך יתודע לו מי היא (כי גם מקודם התנה היא עמו שלא ישאל אותה מי היא עד אחר החתונה, אז ידע מי היא.) והסכים עימה. אמרה לו: "גם היושר, באשר שאתה מוליך אשה כזו, שתשכור את כל המאטראסין [מלחים] המוליכין הספינה, למען ידעו, שהסוחר שלהם יש לו נשואין עם אשה כזו, והסכים עימה. ולקח יין טוב מאוד שהיה לו בספינה ונתן להם ונשתכרו מאוד, והוא הלך לביתו להודיע לאביו וקרוביו כנ"ל.

והמאטראסין נשתכרו ויצאו מן הספינה, ונפלו ושכבו בשכרותם. ובעוד שהיו מכינים עצמם שם לילך לקראתה עם כל המשפחה, הלכה היא והתירה הספינה מן הספר, ופרשה הוילונות (הינו הלווינטן), והלכה לה עם הספינה. והם באו אל הספינה (הינו כל המשפחה של הסוחר) ולא מצאו דבר. וחרה להסוחר (אבי הבן הנ"ל)מאוד, והוא צועק ואומר (הינו הבן של הסוחר הנ"ל, שהיה בא עם הספינה הנ"ל, צעק ואמר): "תאמין לי, שהבאתי ספינה עם סחורה" וכו', והם אינם רואים דבר. ואמר לו: "תשאל להמאטראסין" והלך לשאל אותם והם שוכבים שכורים, אחר-כך ננערו ושאל להם ואינם יודעים כלל מה עבר עליהם, רק יודעים שהביאו ספינה עם כל הנ"ל, ואינם יודעים היכן הוא. וחרה הסוחר מאוד על בנו וגירשו מביתו, ולא יבוא לנגד פניו והלך ממנו נע ונד.

והיא (היינו הבת קיסר הנ"ל) היתה הולכת על הים.
***

ויהי היום, והיה מלך אחד, והיה בונה לו פלטין על הים, כי שם הוטב בעיניו לבנות פלטין מחמת אויר הים. והספינות הולכות שם, והיא (הינו הבת קיסר הנ"ל) היתה הולכת על הים, ובאתה סמוך לפלטין של המלך הנ"ל, והמלך הביט וראה ספינה בלי מנהיגים, ואין שם אנשים, וסבר שהוא טועה עצמו, וציוה לאנשיו שיסתכלו, וראו גם-כן כן. והיא נתקרבה אל הפלטין, אחר-כך התישבה עצמה: 'למה לה הפלטין?' והתחילה לחזור ושלח המלך והחזירה והביאה לביתו.

והמלך הנ"ל לא היה לו אשה, כי לא היה יכול לברר לו, כי מי שהיה רוצה - לא רצתה היא, וכן להפך. וכשבאתה לשם הבת קיסר הנ"ל, אמרה לו: שישבע לה, שלא יגע בה עד שישאנה כדת. ונשבע לה. ואמרה לו: שראוי שלא יפתח את הספינה שלה ולא יגע בה, רק שתעמוד כך על הים עד הנשואין ואז יראו הכל את ריבוי הסחורה שהביאה, לבל יאמרו, שלקח אשה מן השוק. והבטיח לה כן.

והמלך כתב לכל המדינות, שיתקבצו ויבואו על החתונה שלו. ובנה פלטין בשבילה. והיא ציותה, שיביאו לה אחד-עשר בנות שרים שיהיו עימה, וצוה המלך, ושלחו לה אחד-עשר בנות שרים גדולים מאוד. ובנאו לכל אחת פלטין מיוחד, והיא היתה לה גם-כן פלטין מיוחד. והיו מתקבצות אליה, והיו מזמרות בכלי-שיר ומשחקים שם עימה.

פעם אחת אמרה להם: שתלך עמהם על הים, והלכו עמה, והיו משחקים שם, ואמרה להם שתכבד אותם ביין טוב שיש לה ונתנה להם מהיין שבספינה, ונשתכרו ונפלו ושכבו. והלכה והתירה הספינה, ופרשה הוילונות וברחה עם הספינה.

והם (הינו המלך ואנשיו) הציצו וראו שהספינה איננה ונבהלו מאוד, ואמר המלך: "הזהרו שלא להגיד לה פתאום, כי צערה יהיה גדול מאוד על ספינה יקרה כזו" (כי המלך לא היה יודע, שהיא בעצמה ברחה עם הספינה, והיה סבור שהיא עדיין בחדרה), גם אולי תסבור, שהמלך נתן לאחד את הספינה, רק ישלחו את שררה אחת מהבנות שרים הנ"ל להגיד לה בחכמה. והלכו לחדר אחד ולא מצאו אדם, וכן לחדר שני וכן לכל האחד עשר חדרים ולא מצאו אדם. והסכימו לשלוח בלילה שררה זקנה להגיד לה, והלכו לחדרה ולא מצאו אדם, ונבהלו מאוד.
ואביהן של הבנות שרים הנ"ל, שהיו רגילים שיגיעו להם אגרות זה מזה, ועתה ראו שהם שולחים אגרות, ואין להם שום אגרת מבנותיהם, עמדו השרים ונסעו בעצמן לשם ולא מצאו את בנותיהם. וחרה להם מאוד, ואמרו לשלוח את המלך (דהיינו למקום ששולחין החייבים מיתה, שקורין פר שיקן), כי הם היו השרי מלוכה, אך נתישבו: "מה חטא המלך שיתחייב שלוח?, כי נאנס בדבר" והסכימו להעבירו ממלכותו ולגרשו, והעבירו אותו וגרשוהו, והלך לו.

והיא (הינו הבת קיסר הנ"ל, שברחה עם האחד עשר בנות שרים) הלכה עם הספינה. אחר-כך ננערו השרות הנ"ל (והתחילו שוב לשחק כמקודם, כי לא ידעו שהספינה כבר הלכה מן הספר), ואמרו לה: "נחזור" והשיבה להם: "נשהה עוד כאן קצת", אחר-כך עמד רוח סערה ואמרו: "נחזור לביתנו" והודיעה להם, שהספינה כבר פרשה מן הספר. ושאלו אותה: על מה עשתה כן?, ואמרה: שהיתה יראה פן תישבר מחמת הרוח סערה, על כן הוכרחה להתירה ולפרוש הוילאות.

***

והיו הולכים על הים (הבת קיסר עם האחד-עשר בנות שרים הנ"ל), והיו מזמרים שם בכלי-זמר, ופגעו בפלטין, ואמרו לה השרות הנ"ל: "נתקרב לשם" ולא רצתה, ואמרה: כי נתחרטה על שנתקרבה אצל פלטין הנ"ל (הינו על שנתקרבה לפלטין של המלך הנ"ל, שרצה לישא אותה כנ"ל).

אחר-כך ראו כמין אי הים, ונתקרבו לשם, והיו שם שנים-עשר גזלנים, ורצו להורגם. ושאלה היא: "מי הגדול שבכם?" והראו לה, אמרה לו: "מה מעשיכם?", אמר לה: שהם גזלנים, אמרה לו: "אף אנחנו גזלנים, רק שאתם גזלנים בגבורה שלכם, ואנחנו גזלנים על-ידי חכמה, כי אנו מלומדים בלשונות ובכלי-זמר, בכן, מה בצע כי תהרגו אותנו?! הלא טוב שתשאו אותנו לנשים, ויהיה לכם גם העשירות שלנו" והראתה היא להם מה שבספינה, ונתרצו לדבריה, והראו הגזלנים להם גם-כן כל העשירות שלהם, והוליכו אותם בכל המקומות שלהם, והסכימו שלא יהיו נושאים בבת-אחת, כי אם בזה אחר זה (הינו שכל הגזלנים הנ"ל לא יהיו נושאים את השררות הנ"ל כולם בבת-אחת, רק הנשואין שלהם יהיה בזה אחר זה) גם שיבררו לכל אחד שררה אחת לפי הראוי לו, הגדול לפי גודלו וכו'.

אחר-כך אמרה להם: שתכבד אותם ביין טוב נפלא מאוד שיש לה בספינה, שאינה מסתפקת ממנו, רק הוא טמון אצלה עד יום שיזמן לה השם יתברך הזווג שלה. ונתנה להם היין בשנים-עשר גביעים ואמרה: שכל אחד ישתה לכל אחד מהשנים-עשר, ושתו ונשתכרו ונפלו. ואמרה לחברותיה הנ"ל: "לכו ושחטו כל אחת את בעלה" והלכו ושחטו כולם.

ומצאו שם עשירות מופלג מאוד, שלא היה אצל שום מלך, והסכימו שלא לקח נחושת ולא כסף, כי אם זהב ואבנים טובות. והשליכו מן הספינה שלהם דברים שאינם חשובים כל-כך וטענו כל הספינה עם דברים יקרים - זהב ואבנים טובות שמצאו שם.

***

והסכימו שלא לילך עוד מלבוש כמו נשים, ותפרו להם בגדי זכרים, מלבושי אשכנז, והלכו עם הספינה.
ויהי היום, והיה מלך אחד זקן. והיה לו בן יחיד, והשיא אותו, ומסר מלכותו לבנו. אמר הבן מלך: שילך ויטיל עם אשתו בים, כדי שתהיה רגילה באויר הים פן ח"ו מוכרחים באיזו פעם לברוח בים.
והלך עם אשתו עם השרי מלוכה ופרשו בספינה, והיו שם שמחים ומשחקים מאוד. אחר-כך אמרו שיפשטו כולם בגדיהם (היינו הבן מלך עם השרי מלוכה שהיו שם בספינה התיעצו מחמת שמחה, שיהיו כולם פושטים את בגדיהם, וכן עשו) ולא נשאר עליהם כי אם הכותונת. והיו מתחזקין לעלות על התורן. והיה הבן מלך הנ"ל מתחזק לעלות לשם.

והיא (היינו הבת קיסר הנ"ל) באתה עם הספינה (שלה הנ"ל) וראתה אותו הספינה הנ"ל (היינו הספינה של הבן-מלך עם שרי מלוכה הנ"ל), ובתחילה היתה יראה להתקרב, אחר-כך נסמכו קצת, וראו שהם משחקים מאוד, והבינו שאינם גזלנים, והתחילו להתקרב, אמרה הבת קיסר לחברותיה: "אני יכולה להפיל את אותו הקרח לתוך הים" (היינו את הבן מלך הנ"ל שהיה עולה בראש התרן כנ"ל. כי הבן מלך הנ"ל היה קרח, דהינו שהיה מקורח ראשו משערות) אמרו לה: "ואיך אפשר, הלא אנו רחוקים מהם מאוד" אמרה להן: שיש זכוכית ששורף, ועל-ידי זה תפיל אותו, ואמרה: שלא להפיל אותו עד שיעלה על ראש התורן ממש, כי כשהוא באמצעית התורן, אזי כשיפול יפול אל תוך הספינה, אבל כשיעלה בראש אזי כשיפול יפול לתוך הים. המתינה עד שעלה אל ראש התורן ממש ולקחה הזכוכית ששורף נגד החמה (שקורין ברען בריל) וכיונה נגד מוחו, עד שניכוה מוחו ונפל לתוך הים.
וכיון שראו (אנשי הספינה של המלך הנ"ל) שנפל, נעשה שם רעש גדול, כי איך יוכלו לחזור לביתם, כי המלך ימות מחמת צער. ואמרו: להתקרב אל הספינה שרואין (היינו לספינה זו הנ"ל של הבת קיסר) אולי יש שם איזה דוקטור [רופא] שיוכל ליתן להם עצה. והתקרבו אל הספינה הנ"ל (היינו הספינה של הבת קיסר עם השרות הנ"ל) ואמרו להם (אנשי הספינה של המלך להשרות עם הבת קיסר הנ"ל)שלא יתיראו כלל, כי לא יעשו להם כלל. שאלו אותם: "אולי יש ביניכם דוקטור שיתן לנו עצה?" וסיפרו להם כל המעשה, ושבן המלך נפל לתוך הים, ואמרה הבת קיסר: שיוציאו אותו מן הים. והלכו ומצאו אותו והוציאו אותו, ולקחה הדופק בידה ואמרה: שנשרף מוחו, וקרעו המוח ומצאו שכדבריה כן הוא, ונבהלו מאוד, וביקשו ממנה שתלך עימהם לביתם ותהיה דוקטור אצל המלך, ותהיה חשובה וגדולה מאוד, ולא רצתה, ואמרה כי איננה דוקטור רק שיודעת סתם דברים הללו.

ולא רצו (אנשי הספינה של המלך) לחזור לביתם. והלכו שתי הספינות ביחד. והוטב בעיני השרי מלוכה מאוד שהמלכה שלהם תישא את הדוקטור, מחמת גודל חכמתו שראו בו (כי השרי מלוכה של בן המלך הנ"ל, שנפל ומת, סברו שהבת קיסר עם השרות הנ"ל הם זכרים, כי היו מלובשים במלבושי זכרים כנ"ל, על כן רצו שהמלכה שלהם, שהיא אשת בן המלך שמת, תשא את הדוקטור, שהיא באמת הבת קיסר, שהיו סבורים שהיא דוקטור, מחמת שידעה בחכמתה שנשרף המוח של בן המלך שנפל כנ"ל) ושיהיה הוא מלך שלהם, ואת המלך שלהם (היינו המלך הזקן הנ"ל) יהרגו, (כל זה היו רוצים מאוד השרי מלוכה הנ"ל) אך שלא היה אפשר לדבר דבר כזה אל המלכה שהיא תשא דוקטור. גם להמלכה הוטב גם-כן מאוד שתשא את הדוקטור, אך שהיתה מתיראה מן המדינה, פן לא יתרצו שיהיה הוא מלך, והסכימו לעשות משתאות כדי שעל המשתה בשעת חדוה יוכלו לדבר מזה, והיו עושין משתה אצל כל אחד ביומו.

כשהגיע יום משתה של הדוקטור (היינו הבת קיסר), נתן להם מיין שלו הנ"ל ונשתכרו, בשעת חדוה אמרו השרים: "מה יפה היה שהמלכה תשא את הדוקטור" ואמר הדוקטור: "יפה מאוד היה, רק אם היו מדברים זאת בלתי פה שתוי" (היינו שלא בשעת שכרות)נענית המלכה גם-כן ואמרה: מה יפה היה שהיא תישא את הדוקטור, רק שהמדינה תסכים על זה. השיב שנית הדוקטור(היינו בת הקיסר): "יפה מאוד היה, רק אם היו מדברים זאת בלתי פה שתוי". אחר-כך כשהקיצו משכרותם, נזכרו השרים מה שאמרו ונתביישו בעצמן מהמלכה, שאמרו דבר כזה, אך הלא היא גם-כן בעצמה אמרה זאת, והיא גם-כן נתביישה מפניהם, אך הלא גם הם אמרו זאת, והתחילו לדבר מזה ונסכם ביניהם כן, ונתחתנה היא עם הדוקטור (וכנ"ל היינו עם בת הקיסר, שסברו שהיא דוקטור כנ"ל) והלכו למדינתם.

וכשראו בני המדינה שהם באים, שמחו מאוד, כי זה זמן רב שהלך הבן מלך ולא ידעו היכן הוא. והמלך הזקן כבר מת בטרם ביאתם. אחר-כך ראו (בני המדינה) שהבן מלך, שהוא מלך שלהם, איננו, ושאלו: "היכן הוא מלכנו?" וסיפרו להם כל המעשה, איך שכבר מת ושכבר קיבלו להם מלך זה שבא עימהם, ושמחו מאוד על שבא להם מלך חדש.

והמלך (היינו בת הקיסר הנ"ל, שהיא נעשית עתה מלך כנ"ל) ציוה להכריז בכל מדינה ומדינה: שכל מי שנמצא בכל מקום שהוא, גר או אורח ובורח ומגרש, שכולם יבואו על החתונה שלו, איש מהם לא יהיה נעדר, ויקבלו מתנות גדולות. וציוה (המלך הנ"ל, הינו בת הקיסר) שיעשו סביב סביב כל העיר מעיינות, כדי שכשאחד ירצה לשתות לא יצטרך לילך ולשתות, רק כל אחד ימצא מעיין אצלו. וציוה (המלך הנ"ל, הינו בת הקיסר) לצייר צורתו אצל כל מעיין ומעיין, ושיעמדו שומרים וישמרו - באם שיבוא אחד ויסתכל ביותר על הצורה ויעשה רע פנים (היינו שישתנה פניו כמו מי שמביט היטב על איזה דבר ומשתומם ומצטער) אזי יתפסו אותו בתפיסה, וכן עשו.

ובאו אלו השלושה הנ"ל, דהיינו בן המלך הראשון, שהוא החתן האמת של בת הקיסר הזאת (שהיא המלך עכשו כנ"ל) ובן הסוחר הנ"ל (שגרשו אביו מחמת הבת הקיסר הזאת, שברחה עם הספינה עם כל הסחורה כנ"ל) והמלך שהעבירוהו (גם-כן על-ידה, כי ברחה ממנו עם האחד עשר שרות כנ"ל) וכל אחד מאלו השלושה הכיר שזה צורתה, והסתכלו ונזכרו ונצטערו (היינו שבאו אצל המעינות הנ"ל וראו צורתה, שהיתה מצוירת שם, והכירו אותה, והיו מסתכלים ביותר וכו') ותפסו אותם בתפיסה.

בשעת חתונה צוה המלך (היינו הבת הקיסר) שיבואו השבויים לפניו והביאו השלושה הנ"ל והכירה אותם, והם לא הכירוה, מחמת שמלובשת כמו איש. ענתה הבת קיסר ואמרה: "אתה מלך (היינו המלך שהעבירוהו הנ"ל, שהוא אחד משלושת השבויים הנ"ל) אותך העבירו בשביל האחד עשר בנות שרים שנאבדו, הרי לך הבנות שרים, שוב למדינתך ולמלכותך" (כי האחד עשר בנות שרים היו עמה כאן כנ"ל).

"אתה סוחר (היינו בתחילה דיברה להמלך שהעבירוהו הנ"ל עכשו חזרה פניה ודיברה עם הסוחר, הינו עם בן הסוחר הנ"ל) אותך גרש אביך בשביל הספינה עם סחורה שנאבדה ממך (כנ"ל) הרי לך הספינה שלך עם כל הסחורה, ועל שנשתהא המעות כל כך, יש לך עתה עשירות בספינה בכפלי כפלים ממה שהיה" (כי הספינה בעצמה עם כל הסחורה של בן הסוחר, שהיא ברחה עמה כנ"ל, עדין היה אצלה בשלמות כנ"ל, ונוסף לזה היה בספינה כל העשירות שלקחה אצל הגזלנים הנ"ל, שהיה עשירות מפלג מאוד, כפלי כפלים כנ"ל)

"ואתה בן מלך (היינו החתן שלה באמת) נלכה ונסעה" ושבו לביתם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

מעשה ג' - מחיגר


מעשה בחכם אחד, קודם מותו קרא את בניו ומשפחתו, וצוה אותם: להשקות אילנות!

"גם יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו - להשקות אילנות!"
***
אחר-כך נפטר החכם והניח בנים. והיה לו בן אחד שלא היה יכול לילך, והיה יכול לעמוד, רק שלא היה יכול לילך. והיו אחיו נותנים לו סיפוק די פרנסתו, והיו מספיקים אותו כל-כך, עד שנשאר לו.
והיה אותו הבן [שלא היה יכול לילך] מקבץ על-יד על-יד ממה שנשאר לו מפרנסתו, עד שקבץ סך מסוים ויישב עצמו: 'למה לי לקבל הספקה מהם?, טוב שאתחיל לעשות איזה משא ומתן', ואף שאינו יכול לילך, יעץ בדעתו לשכור לו עגלה ונאמן ובעל-עגלה, ויסע עמהם לליפסיק [עיר], ויוכל לעשות המשא ומתן, אף שאינו יכול לילך.
כששמעו המשפחה זאת, הוטב בעיניהם, ואמרו: "למה לנו לתן לו הספקה? טוב שיהיה לו פרנסה", והלוו לו עוד מעות, כדי שיוכל לנהג המשא ומתן. ושכר לו עגלה ונאמן ובעל-עגלה.
ונסע ובא לקרעטשמע [אכסניה], ואמר הנאמן שילינו שם, ולא רצה, והפצירו בו, והוא עיקש אותם ונסעו משם, ותעו ביער, ונפלו עליהם גזלנים.
***
ואותן הגזלנים, נעשו על-ידי שהיה פעם אחת רעב, ובא אחד לעיר והכריז: מי שרוצה מזונות יבוא אליו. ונתקבצו אליו כמה אנשים. והוא עשה בעורמה, ומי שהיה מבין בו שאין בו צורך אליו, דחה אותו, ולאחד היה אומר: 'אתה תוכל להיות בעל-מלאכה', ולזה אמר: 'אתה תוכל להיות ברחיים'. ובירר רק אנשים חכמים, והלך עימהם ליער, ואמר להם שיהיו נעשים גזלנים, "באשר שמכאן הולכים הדרכים לליפסיק, לברעסלא [עיר] ולשאר מקומות, ונוסעים בכאן סוחרים, ונגזול אותם ונקבץ מעות".
***
ונפלו עליהם (הינו אלו הגזלנים הנ"ל נפלו על הבן הנ"ל, שלא היה יכול לילך, ועל האנשים שלו, דהינו הנאמן והבעל- עגלה). הבעל-עגלה והנאמן, שהיו יכולים לברוח ברחו, והוא נשאר על העגלה. ובאו ולקחו התיבה של המעות, ושאלו אותו: "למה אתה יושב?", והשיב, שאינו יכול לילך, וגזלו התיבה והסוסים, והוא נשאר על העגלה.
והנאמן והבעל-עגלה (שברחו למקום שברחו) ישבו עצמם, באשר שלקחו פרוקלאדין [התחיבויות כספיות] מפריצים, ולמה להם לשוב לביתם, שיוכלו לבוא בשלשלאות? טוב להם לשאר שם (במקום שברחו לשם), ויהיו בכאן נאמן ובעל-עגלה.
והבן הנ"ל, כל זמן שהיה לו המאכל שלקח מביתו לחם יבש שהיה בעגלה (שקורין סוחריס) אכל אותם, ואחר-כך כשכלה ולא היה לו לאכול, ישב עצמו מה לעשות, והשליך עצמו מהעגלה לאכול עשבים. והיה לן יחידי בשדה ונפחד, וניטל ממנו הכח, עד שלא היה יכול אפילו לעמוד, רק לרחוש [לזחול] (בלשון אשכנז: רוקין זיך). והיה אוכל העשב סביבותיו, וכל זמן שהיה יכול להושיט ולאכול, היה אוכל שם. ואחר-כך, כשכלה העשב סביבו עד שלא היה יכול להושיט, היה מנתק עצמו להלן ואכל שם.
והיה אוכל העשב איזה זמן, פעם אחד בא לעשב אחד שעדיין לא אכל עשב כזה, והוטב בעיניו אותו העשב, מחמת שהיה אוכל זמן רב עשבים, והיה מכיר בהם, ועדיין לא ראה עשב כזה, ויישב עצמו לעוקרו עם שורשו, והיה תחת השורש דומיט [אבן טובה].
והדומיט היה מרובע, וכל צד היה לו סגולה אחרת. ובצד אחד היה כתוב, שמי שיאחוז אותו צד, ישא אותו למקום שיום ולילה נתקבצים ביחד, שהשמש והירח נתקבצים שם ביחד.
וכשעקר העשב עם השורש שהיה שם הדומיט, נזדמן שאחז באותו הצד (המסוגל לישא אותו למקום שיום ולילה מתקבצים כנ"ל), ונשא אותו, ובא למקום שיום ולילה נתועדים יחד, והסתכל והנה הוא שם במקום ששמש וירח באים ביחד כנ"ל. ושמע, שהשמש עם הירח מדברים,
***
והיה השמש קובל לפני הירח, באשר שיש אילן שיש לו ענפים רבים, ופיריו ועליו וכל ענף וענף ופרי ועלה יש לו סגולה מיוחדת, שזה מסוגל לבנים וזה מסוגל לפרנסה וזה מסוגל לרפואת חולאת זה וזה לחולאת אחרת - כל אחד ואחד מסוגל לדבר אחר. וזה האילן היו צריכין להשקותו, ואם היו משקין אותו היה מסוגל מאוד, "ולא די שאין אני משקה אותו, אלא שעל-ידי שאני מזריח עליו, אני מיבש אותו.
ענתה הלבנה ואמרה: "אתה דואג דאגות אחרים, אני אספר לך עסק שלי: היות שיש לי אלף הרים, וסביבות האלף הרים יש עוד אלף הרים, ושם מקום שדים, והשדים יש להם רגלי תרנגולים, ואין להם כח ברגליהם ויונקים מרגלי, ומחמת זה אין לי כח ברגלי. ויש לי אבק, היינו פול, שהוא רפואה לרגלי, ובא רוח ונושא אותו.
ענתה החמה: "את זה אתה דואג? (בלשון תמה), אגיד לך רפואה: באשר שיש דרך, ומאותו הדרך מתפצלים כמה דרכים: דרך אחד של צדיקים, אפילו הצדיק שהוא בכאן, מפזרים תחתיו אותו האבק שבאותו הדרך הנ"ל בכל פסיעה, וכל פסיעה שהוא פוסע הוא דורך באותו האבק. ויש דרך של אפיקורסים, אפילו אפיקורס שבכאן, מפזרים תחתיו בכל פסיעה מאותו האבק כנ"ל. ויש דרך של משוגעים, אפילו משגע שבכאן, מפזרים תחתיו כנ"ל. וכן יש כמה דרכים
ויש דרך אחר, באשר שיש צדיקים, שמקבלים על עצמם יסורים, ומוליכים אותם הפריצים בשלשלאות, ואין להם כח ברגליהם, ומפזרים תחתיהם מאותו האבק של אותו הדרך, ויש להם כח ברגליהם. על כן תלך לשם, שיש שם הרבה אבק, ויהיה לך רפואה על רגליך" (כל זה דברי החמה אל הלבנה)
***
והוא שמע כל זה
בתוך כך' נסתכל על הדומיט בצד אחר וראה כתוב שם, שמי שיאחז באותו הצד, שישא אותו להדרך שיוצאים ממנו כמה דרכים כנ"ל, ואחז באותו הצד, ונשא אותו לשם,
ונתן רגליו באותו הדרך שהאבק רפואה לרגלים, ונתרפא מיד
והלך ונטל האבק מכל הדרכים, ועשה לו אגדות, שאגד הפול של הדרך של צדיקים לבדו, וכן הפול של שאר הדרכים אגד כל אחד לבדו ולקחם אותו.
ויישב עצמו, והלך לאותו היער שגזלו אותו שם, כשבא לשם, בחר לו אילן גבוה, שהוא סמוך להדרך שיוצאים שם הגזלנים לגזול, ולקח הפול של צדיקים והפול של משוגעים ועירבם יחד, ופיזר אותם על הדרך, והוא עלה על האילן וישב שם לראות מה יהיה נעשה בהם.
והיו יוצאים שם גזלנים ששלח אותן הגזלן הגדול שבהם הנ"ל לצאת ולגזול, וכשבאו לאותו הדרך, תכף כשדרכו על הפול הנ"ל נעשו צדיקים, והתחילו לצעוק על נפשם, על שגזלו עד הנה והרגו כמה נפשות, אבל מחמת שהיה מעורב שם פול של משוגעים, נעשו צדיקים משוגעים, והתחילו להתקוטט זה עם זה, זה אמר: "בשבילך גזלנו", וזה אמר: "על-ידך גזלנו", עד שהרגו זה את זה. והיה שולח כת אחרת, והיה גם-כן כנ"ל והרגו זה את זה כנ"ל, וכן היה אחר-כך, עד שנהרגו כולם.
עד שהבין שלא נשארו כי אם הוא בעצמו עם עוד אחד (הינו שהבן הנ"ל הבין שכבר נהרגו כל הגזלנים הנ"ל, ולא נשאר כי אם הגזלן הגדול בעצמו עם עוד אחד). וירד מהאילן, וכיבד [ניקה] משם את הפול הנ"ל מן הדרך, ופיזר את הפול של צדיקים בעצמו, והלך וישב על האילן.
ואותו הגזלן (הינו הגדול שבהם) תמה ששולח כל הגזלנים, ואין אחד מהם שב אליו, והלך הוא בעצמו עם האחד שנשאר אצלו, ותכף כשבא על אותו הדרך (שפיזר שם הבן הנ"ל הפול של צדיקים לבדו) נעשה צדיק, והתחיל לצעוק לחברו על נפשו על שהרג כל-כך נפשות וגזל כל-כך, והיה תולש קברים והיה שב בתשובה ומתחרט מאוד.
וכיון שראה (הבן הנ"ל שהיה יושב על האילן) שהוא מתחרט ושב בתשובה כל-כך, ירד מהאילן. כיון שראה הגזלן שמצא אדם, התחיל לצעוק: 'אוי על נפשי, כזאת וכזאת עשיתי, אהה! תן לי תשובה!', ענה לו: "החזר לי התיבה שגזלתם ממני", (כי כתוב אצלם על כל גזלה באותו היום שנגזל ואצל מי נגזל), אמר לו: "אני מחזיר לך תכף, ואני נותן לך אפילו כל האוצרות של גזלה שיש לי, רק תן לי תשובה", אמר לו: "תשובתך היא רק שתלך אל העיר ותצעק ותיתודה: אני הוא שהכרזתי אז ועשיתי כמה גזלנים והרגתי וגזלתי כמה נפשות - זה היא תשובתך".
ונתן לו כל האוצרות, והלך עימו אל העיר ועשה כן, ופסקו שם באותו העיר באשר שהרג כל-כך נפשות, על כן יתלו אותו, למען ידעו.
***
אחר-כך ישב עצמו הבן הנ"ל לילך אל השני אלף הרים (הנ"ל) להסתכל מה נעשה שם.
כשבא לשם, עמד מרחוק מהשני אלף הרים, וראה שיש שם כמה וכמה אלף אלפים ורבי רבבות משפחות של שדים, כי הם פרים ורבים כבני-אדם, והם רבים מאוד, וראה המלכות שלהם יושב על כסא ששום ילוד אשה אינו יושב על כסא כזו. וראה אותם שעושים ליצנות: זה מספר שהזיק לזה תינוק, וזה אומר שהזיק לזה יד, וזה מספר שהזיק רגל, וכן שאר ליצנות.
בתוך כך נסתכל וראה אב ואם הולכים ובוכים, ושאלו אותם: "למה אתם בוכים?", והשיבו, שיש להם בן, והיה דרכו לילך לדרכו, והיה שב באותו הזמן, ועכשיו הוא זמן רב ועדיין לא בא. והביאו אותם למלך, וציוה המלך לשלוח שלוחים לכל העולם למוצאו.
והיו האב ואם חוזרים, ופגעו [פגשו] באחד שהיה הולך ביחד עם בנם הנ"ל (הינו שאותו האחד שפגעו בו היה החבר של בנם, והיה הולך ביחד עם בנם בתחילה, אבל עכשו פגעו בו לבדו) ושאל אותם: "על מה אתם בוכים?", וסיפרו לו כנ"ל.
השיב להם: "אני אודיע לכם, היות שהיה לנו אי אחד בים, שהיה שם מקום שלנו, ואחר-כך הלך המלך שהיה שייך לו האי הנ"ל, ורצה לבנות שם בנינים והניח יסודות, ואמר הבן הנ"ל (הינו הבן של השדים הנ"ל שנאבד) אליי שנזיק אותו, והלכנו ולקחנו הכח מהמלך,
והיה עוסק בדאקטורים, ולא היו יכולים לעזור לו, והתחיל לעסוק במכשפים. והיה שם מכשף אחד, שהיה יודע משפחתו, ואת משפחתי לא ידע, על כן לא היה יכול לעשות לי דבר, אבל משפחתו היה יודע, ותפס אותו ומענה אותו כל-כך.
והביאו אותו אל המלך (היינו זה השד, שסיפר כל זה, הביאו אותו אל המלך שלהם), וסיפר זאת לפני המלך, אמר המלך: "ישיבו לו הכח!", ענה ואמר: ש"היה אצלנו אחד, שלא היה לו כח, ונתננו לו הכח", אמר המלך: "יקחו ממנו הכח ויחזירו להמלך". השיבו להמלך כי נעשה ענן, אמר המלך: שיקראו הענן ויביאו אותו לכאן. ושלחו שליח אחריו.
אמר אותו האיש הבן הנ"ל (הינו זה הבן, שלא היה לו כח ברגליו בתחילה, שבא לכאן וראה כל זה): אלך ואראה העניין, איך נעשה מהאנשים אלו ענן. והלך אחרי השליח,
***
ובא אל העיר שהיה שם הענן, ושאל את אנשי העיר: "מפני מה כסה הענן כל-כך בתוך העיר?", והשיבו לו: "בכאן אדרבא, שמעולם אין כאן ענן, וזה זמן שכסיה הענן"
ובא השליח וקרא את הענן והלך משם,
ויישב עצמו האיש הנ"ל לילך אחריהם, לשמוע מה הם מדברים, ושמע שהשליח שאל אותו: "איך אתה בא להיות בכאן ענן?"
והשיב לו: אספר לך מעשה:
***
פעם אחת היה חכם אחד,
והקיסר מהמדינה היה אפיקורס גדול, ועשה את כל המדינה לאפיקורסים, והלך החכם וקרא את כל בני משפחתו, ענה ואמר להם: "הלא אתם רואים שהקיסר הוא אפיקורס גדול, ועשה את כל המדינה אפיקורסים, וקצת ממשפחתנו עשה גם-כן לאפיקורסים, בכן, נפרוש אל המדבר, כדי שנישאר בהאמונה בהשם יתברך", והסכימו עמו.
ואמר החכם שם (היינו שהזכיר איזה שם מן השמות), והביא אותם אל המדבר, ולא הוטב בעיניו אותו המדבר, ואמר שם ונשא אותם אל מדבר אחר, ולא הוטב בעיניו גם-כן ואמר עוד שם, והביא אותם אל מדבר אחר, והוטב בעיניו.
ואותו המדבר היתה סמוכה אל השני אלף הרים, והלך (אותו החכם הנ"ל) ועשה עיגול סביבותם, שלא יוכל שום אחד להתקרב אליהם.
***
(הענן ממשיך לספר לשליח:)
ויש אילן, שאם היה אותו האילן נישקה, לא היה נשאר ממנו (היינו מן השדים) כלום. על כן עומדים יום ולילה מאיתנו, שחופרים ואינם מניחים מים להאילן. ושאל אותו: "למה עומדים יום ולילה? כיון שחופרים פעם אחת למנוע המים, די?", השיב לו: שיש בינינו מדברים, ואלו המדברים הולכים ועושים מחלוקת בין מלך זה למלך אחר, ועל-ידי-זה נעשה מלחמה, ועל-ידי-זה נעשה רעידת הארץ, ונופל האדמה שסביבות החפירה, ויוכל לבוא מים להאילן, על כן עומדים תמיד לחפור כנ"ל.
וכשנעשה מלך בינינו, עושים לפניו כל הליצנות ושמחים - זה מתלוצץ איך הזיק תינוק והיולדת מתאבלת עליו, וזה מראה ליצנות אחרות, וכן כמה מיני ליצנות. וכשהמלך בא בתוך השמחה, הוא הולך ומטייל עם השרי מלוכה שלו, ומנסה עצמו לעקור האילן, כי אם לא היה האילן כלל, היה טוב לנו מאוד. ומחזק ליבו מאוד כדי לעקור האילן כולו, וכשבא אל האילן, אזי האילן צועק מאוד, ואזי נופל עליו פחד וחוזר לאחוריו.
פעם אחת נעשה מלך חדש ביניהם, ועשו לפניו ליצנות גדולות כנ"ל, ובא בשמחה גדולה, ועשה לעצמו אבירות לב מאוד, ואמר לעקור את האילן כולו לגמרי, ויצא לטייל עם שריו וחזק ליבו מאוד, ורץ לעקור האילן לגמרי, וכשבא אליו, נתן קול גדול, ונפל עליו פחד, וחזר לאחוריו ובא בכעס גדול וחזר.
והיה הולך, בתוך כך נסתכל וראה בני-אדם יושבים (הינו הכת אנשים של החכם הנ"ל), ושלח איזה אנשים מאנשיו לעשות להם כראוי, כדרכם תמיד (הינו שזה המלך שלח להזיקם כדרכם), וכיון שראו אותם אותה המשפחה של בני-אדם הנ"ל, נפל עליהם פחד, ואמר להם הזקן הנ"ל: "אל תפחדו".
וכשנתקרבו השדים לשם, לא היו יכולים להתקרב אליהם מחמת העיגול הנ"ל שהיה סביבותם, ושלח שלוחים אחרים, ולא היו יכולים גם-כן, ובא בכעס גדול, והלך בעצמו, ולא היה יכול גם הוא לקרב אליהם, ובקש מהזקן שיניחנו לכנוס לשם. ואמר לו: "מאחר שאתה מבקש, אניח אותך לכנוס, אבל אין דרך שילך המלך יחידי, ואניח אותך עם עוד אחד לכנוס, ופתח להם פתח ונכנסו, וחזר וסגר העגול.
אמר המלך להזקן: "איך אתה בא לישב על מקום שלנו?", אמר לו: "מפני מה הוא מקומך? הוא מקום שלי!", אמר לו: "אין אתה מתירא ממני?", השיב לו: "לאו!", אמר לו: "אין אתה מתירא?" ופשט עצמו ונעשה גדול מאוד עד השמים, ורצה לבולעו.
אמר הזקן: "אף-על-פי-כן איני מתירא כלל, אך אם אני רוצה, תהיה אתה מתירא ממני" והלך והתפלל קצת, ונעשה עב וענן גדול, והיו רעמים גדולים, והרעם הורג אותם, ונהרגו כל השרי מלוכה שלו שהיו עימו, ולא נשארו כי אם הוא עם האחד שהיה עימו שם בתוך העיגול. וביקש אותו שיפסק הרעם, ופסק.
ענה המלך ואמר: "מאחר שאתה איש כזה, אתן לך ספר מכל המשפחות של שדים", "כי יש בעלי שמות שאינם יודעים רק ממשפחה אחת, ואפילו אותה המשפחה אינם יודעים בשלמות, אני אתן לך ספר שכתוב בו כל המשפחות. כי אצל המלך כתובים כולם, ואפילו מי שנולד נכתב אצל המלך".
ושלח את האחד, שהיה עמו אחר הספר (הינו שהמלך של השדים שלח את האחד, שהיה עמו בתוך העיגול אחר הספר, נמצא, שטוב עשה שהניח אותו עם עוד אחד לכנוס, כי אם לאו, את מי היה שולח?) והביא לו הספר, ופתח את הספר, וראה כתוב בו אלף אלפים ורבי רבבות משפחות שלהם, והבטיח המלך שלא יזיקו לעולם את כל משפחתו של אותו הזקן הנ"ל, וצוה להביא כל הפאטרעטין [דמות דיוקן] של כל בני משפחתו, ואפילו אם יהיה נולד להם (איזה ילד) יביאו תכף הפאטרעט שלו, כדי שלא יהיה נזוק שום אחד ממשפחת הזקן אחר-כך.
כשהגיע זמנו של הזקן לפטר מן העולם, קרא לבניו וציוה להם ואמר להם: "אני מניח לכם זה הספר, והלא אתם רואים שיש לי כח להשתמש עם זה הספר בקדושה, ואף-על-פי-כן איני משתמש בו, רק יש לי אמונה בהשם יתברך, גם אתם אל תשתמשו בו אפילו אם ימצא אחד מכם שיוכל להשתמש בו בקדושה, אף-על-פי-כן אל ישתמש בו, רק יהיה לו אמונה בהשם יתברך". ונפטר החכם.
והלך הספר בירושה, ובא לבן בנו, והיה לו כח להשתמש בו בקדושה, רק שהיה לו אמונה בהשם יתברך, ולא היה משתמש בו, כאשר ציוה הזקן.
והמדברים שיש ביניהם, היו מפתים את נכד הזקן הנ"ל: באשר שיש לך בנות גדולות ואין לך לפרנסם ולהשיאם, על כן השתמש בזה הספר, והוא לא היה יודע שהם מפתים אותו, וסבר שליבו מיעצו לזה, ונסע לאביו זקנו על קברו, ושאל אותו: "באשר שהנחת צואה שלא להשתמש עם הספר, רק שיהיה לנו אמונה בהשם יתברך, ועתה הלב מפתה אותי להשתמש בו", ענה אותו (הזקן הנפטר הנ"ל): "אף-על-פי שיש לך כח להשתמש בו בקדושה, מוטב שיהיה לך אמונה בהשם יתברך ואל תשתמש בו, והשם יתברך יעזור לך ועשה כן"
[ויהי היום] והיה המלך חולה באותה מדינה שיושב בה הנכד של הזקן הנ"ל, ועסק בדאקטורים, ולא היו יכולים לעשות רפואה מחמת גודל החמימות שהיה שם באותה המדינה לא היו מועילים הרפואות, וגזר המלך שישראל יתפללו בעדו. אמר המלך שלנו: "באשר שזה הנכד הנ"ל, יש לו כח להשתמש עם הספר בקדושה ואינו משתמש בו, על כן נעשה לטובתו" וציוה עלי להיות שם ענן, כדי שיהיה להמלך רפואה מהרפואות שלקח כבר ומהרפואות שיקח עוד, והנכד הנ"ל לא ידע כלל מזה, ומחמת זה אני הייתי בכאן ענן
(כל זה היה מספר הענן להשליח)
וזה הבן הנ"ל (הינו זה שלא היה לו כח ברגליו בתחילה) היה הולך אחריהם, ושומע.
***
והביאו אותו למלך, וציוה המלך שיקחו הכח ויחזירו להמלך הנ"ל, והחזירו לו הכח, ואז חזר הבן של השדים הנ"ל כנ"ל, ובא מיוסר מאוד בלא כח, כי עינו אותו מאד שם, וחרה לו מאוד על המכשף שעינה אותו כל-כך, וצוה לבניו ומשפחתו שיהיו אורבים תמיד על המכשף הנ"ל,
ויש ביניהם מדברים, והלכו והגידו להמכשף שישמור עצמו, כי הם אורבים עליו, ועשה המכשף תחבולות, וקרא עוד מכשפים שיודעים משפחות כדי לשמור מהם. וחרה מאוד להבן הנ"ל ולמשפחתו על המדברים על שגילו סודו להמכשף.
פעם אחת נזדמן שהלכו יחד ממשפחה של הבן הנ"ל ומהמדברים על המשמר אצל המלך, והלכו בני המשפחה הנ"ל ועשו עלילה על המדברים, והרג המלך את המדברים, וחרה להמדברים הנשארים, והלכו ועשו מרידה בין כל המלכים, והיה בין השדים רעב וחלשות וחרב ודבר, ונעשה מלחמות בין כל המלכים,
ועל-ידי-זה נעשה רעידת הארץ ונפלה הארץ כולה ונשקה האילן כולו, ולא נשאר מהם כלל, ונעשו כלא היו אמן.
*********************
סוד מעשה זו מרומז בקפיטל א' שבתהלים: "אשרי האיש" וכו', דרך רשעים דרך צדיקים וכו' הינו בחינת הדרכים הנ"ל שיש בהם האבק שמפזרים וכו'
"והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו וכו' וכל אשר יעשה יצליח", הינו האילן הנ"ל, שכל פריו ועליו, הכל כאשר לכל מסוגל מאוד כנ"ל דוק ותשכח עוד איזה רמזים:
"אשרי האיש אשר לא הלך", כי בתחילה לא היה יכול לילך:
"לא עמד" כי אחר-כך לא היה יכול לעמוד גם- כן:
"ובמושב לצים" הינו מושב לצים הנ"ל שעושין ליצנות וכו' כנ"ל:
"כמוץ אשר תדפנו רוח", הינו הרוח שנושא הפול הנ"ל:
וכל זה הוא רק רמזים בעלמא שהאיר עינינו קצת למען נבין ונשכיל קצת עד היכן הדברים מגיעים, אבל הדברים סתומים עדיין בתכלית ההעלם: כי כל אלו המעשיות שספר גבהו מאוד מאוד מדעת אנושי ונעלמים מעין כל חי וכו'

מעשה ד' - ממלך שדזר שמד


פעם אחת היה מלך, וגזר על המדינה גירוש בגזרות שמד, שמי שירצה לשאר במדינה ימיר דתו, ואם לאו - יהיה נתגרש מהמדינה. והיו קצת מהם שהפקירו כל רכושם ועשירות שלהם ויצאו משם בדלות כדי לשאר באמונה שיהיו ישראלים, וקצת מהם חסו על רכושם ועשירותם ונשארו שם והיו "אנוסים" - בצינעא היו נוהגים דת יהודית ובפרהסיא לא היו רשאים [לנהוג כמו יהודים]

ומת המלך, ונעשה בנו מלך, והתחיל לנהוג המדינה ביד רמה וכבש כמה מדינות, והיה חכם גדול. ומחמת שהיה מחזיק בתוקף ידו את השרי מלוכה, יעצו עליו ונתקשרו לפול עליו ולהכרית אותו ואת זרעו.

והיה בין השרים אחד מהאנוסים וישב עצמו: 'הלא מפני מה אני אנוס? מחמת שהייתי חס על הוני ורכושי, עכשיו שיהיה המדינה בלא מלך, יהיה איש את רעהו חיים בלעו, כי אי אפשר שיהיה מדינה בלא מלך', על כן יעץ בעצמו לילך ולהגיד למלך בלי ידיעתם. והלך והגיד למלך שנתקשרו עליו כנ"ל. והלך המלך וינסה אם אמת הדבר, וראה שהוא אמת, והעמיד שומרים באותו לילה שנפלו עליו, תפסו אותם, ודן אותם כל אחד כפי משפטו.

ענה המלך ואמר להשר האנוס הנ"ל: "איזה כבוד אתן לך בשביל זה שהצלתני ואת זרעי? אם אומר לעשות אותך שר, הרי אתה בלא זה שר, ואם ליתן לך מעות, יש לך, אמור איזה כבוד אתה רוצה ואעשה לך" ענה האנוס ואמר: "אבל תעשה לי מה שאומר?" אמר המלך: "הן" אמר: "השבע לי בכתרך ומלכותך" ונשבע לו, ענה ואמר (האנוס הנ"ל): "עיקר כבודי שאהיה רשאי להיות יהודי בפרהסיא, להניח טלית ותפלין בפרהסיא" וחרה להמלך מאוד, מחמת שבכל מדינתו אינם רשאים להיות יהודים, אבל לא היה לו ברירה מחמת השבועה. בבוקר הלך האנוס והניח טלית ותפלין בפרהסיא.

אחר-כך מת המלך ונעשה בנו מלך, והוא התחיל להנהיג מדינתו ברכות, מחמת שראה שרצו להכרית את אביו כנ"ל, וכבש מדינות רבות, והיה חכם גדול מאוד. וציוה לקבץ ולקרות את כל החוזי כוכבים שיגידו מאיזה דבר יוכל להיות נכרת זרעו, כדי שישמר מזה, ואמרו לו: שזרעו לא יכרת, רק שישמר משור ושה. וכתבו זאת בספר הזיכרונות. וציוה לבניו שינהגו גם-כן כמותו בדרך רכה ומת.

ונעשה בנו מלך, והתחיל לנהוג ביד רמה ובחוזק כמו זקנו, וכבש מדינות רבות. ונפל על חכמה, וציוה להכריז: שלא ימצא במדינתו שור ושה. כדי שלא יהיה נכרת זרעו, על כן אין לו מורא משום דבר, ונהג מדינתו ברמה.

ונעשה חכם גדול מאוד ונפל על חכמה לכבוש את כל העולם בלא מלחמה: כי יש שבעה חלקי עולם - שהעולם נתחלק לשבעה חלקים. ויש שבע כוכבי לכת - שכל כוכב מאיר בחלק מחלקי העולם. ויש שבעה מיני מתכות - שכל אחת משבע כוכבי לכת מאיר במין מתכת אחד. והלך וקבץ כל השבעה מיני מתכות, וציוה להביא כל הפאטרעטין [דמות דיוקן] של כל המלכים, שהם של זהב שתולין בפלטרין [ארמון] שלהם. ועשה מזה אדם, ראשו של זהב וגופו של כסף. וכן שאר האיברים, ממיני מתכות האחרים. והיה באותו האדם כל השבע מיני מתכות, והעמיד אותו על הר גבוה, והיו כל השבעה כוכבי לכת מאירין באותו האדם, וכשהיה אדם צריך לאיזה עצה או איזה משא ומתן אם לעשותו אם לאו, היה עומד נגד אותו האיבר של המין מתכת השייך לחלק העולם שהוא משם, והיה חושב בדעתו אם לעשות אם לאו, וכשהיה צריך לעשות, היה מאיר ומזריח אותו האיבר, ואם לאו - היה נחשך האיבר (כל זה עשה המלך הנ"ל). ועל-ידי זה היה כובש כל העולם ואסף ממון רב.

ואותו הדמות אדם לא היה מסוגל להנ"ל, רק (באופן ובתנאי) שיהיה המלך משפיל גאים ומגביה שפלים. והלך ושלח פקודות (הינו אוקאזין) עבור כל היעדניראלין [קציני צבא בכירים] ושאר השרים שיש להם התמנות ואורדיר"ש [אותות הצטיינות], ובאו כולם והשפיל אותם ולקח מהם ההתמנות שלהם, אפילו אותן שהיו להם התמנות שעבדו אצל אבי אבי זקנו לקח מהם, והגביה שפלים והעמיד אותם תחתיהם. בתוכם היה השר האנוס הנ"ל (הינו שהוא היה בתוך השרים שהמלך היה עוסק להשפילם) ושאל אותו המלך: "מהו השררות וההתמנות שלך?" השיב לו: "השררות שלי הוא שאהיה רשאי להיות יהודי בפרהסיא בשביל אותה הטובה שעשיתי לזקנך (כנ"ל)", ולקח מאתו זאת, וחזר ונעשה אנוס.

פעם אחת שכב המלך לישון וראה בחלום שהשמים זכים, וראה כל השנים-עשר מזלות, וראה ששור ושה שיש בין המזלות הם משחקים ממנו. והקיץ בכעס גדול ונפחד מאוד, וציוה להביא את ספר הזכרונות, וראה כתוב בו: שעל ידי שור ושה יהיה נכרת זרעו. ונפל עליו פחד גדול, וסיפר להמלכה, ונפל עליה, ועל בניה גם-כן פחד גדול, ותפעם רוחו מאוד. וקרא לכל הפותרי חלומות, וכל אחד היה פותר לעצמו, ולא היה קולן נכנס באוזניו, ונפל עליו פחד גדול מאוד.

ובא אליו חכם אחד ואמר לו: שיש לו קבלה מאביו, היות שיש שלוש מאות וששים וחמשה מיני תהלוכות השמש, ויש מקום שכל השלוש מאות וששים וחמשה מיני תהלוכות השמש מזריחים לשם, ושם גדל שבט ברזל, ומי שיש לו פחד, כשבא להשבט הנ"ל ניצול מהפחד.

והוטב להמלך, והלך עם אשתו ובניו וכל זרעו למקום הנ"ל עם החכם הנ"ל. ובאמצע הדרך עומד מלאך שהוא ממונה על כעס, (כי על-ידי כעס בוראים מלאך המשחית, ואותו מלאך הנ"ל הוא ממונה על כל המשחיתים) ושואלין אותו הדרך, כי יש דרך ישר לפני איש, ויש דרך שהוא מלא טיט, ויש דרך שהוא מלא פחתים ובורות, וכן שאר דרכים. ויש דרך אחד, שיש שם אש, שארבע פרסאות מאותו האש נשרפים. ושאלו לו הדרך, ואמר להם אותו הדרך שיש שם האש.
והיו הולכים, והיה החכם מסתכל לפניו בכל פעם אם יש שם אותו האש, כי היה לו קבלה מאביו שיש שם אש כנ"ל, בתוך כך ראה האש, וראה שהיו הולכים דרך האש מלכים ויהודים מעוטפים בטלית ותפלין, (וזה היה מחמת שהיו אצל אותן המלכים יושבים יהודים במדינתם, על כן היו יכולים לילך דרך האש), ואמר החכם להמלך: "באשר שיש קבלה בידי שארבע פרסאות רחוק מן האש נשרפים, על כן אין אני רוצה לילך עוד" והמלך חשב: מאחר שרואה ששאר מלכים הולכים שם דרך האש, על כן אמר שגם הוא ילך. וענה החכם: "אני יש לי קבלה מאבי כנ"ל על כן איני רוצה לילך, אתה, אם רצונך לילך, לך" והלך המלך וזרעו, ושלט בהם האש, ונשרף הוא וזרעו ונכרתו כולם.

כשבא החכם לביתו, היה תמוה בעיני השרים: "הלא היה נשמר משור ושה, ואיך בא שיהיה נכרת הוא וזרעו?"

ענה האנוס ואמר: על-ידי נכרת, כי החוזי כוכבים ראו, ולא ידעו מה ראו, כי שור - עושין מעורו תפלין, ושה - עושין מצמרו ציצית לטלית, ועל-ידיהם נכרת הוא וזרעו. כי אותן המלכים שהיו יהודים דרים במדינתם, שמלובשין בטלית ותפלין, היו הולכים דרך האש ולא היו נזוקים כלל, והוא נכרת על-ידי שלא היו רשאים יהודים שלובשין טלית ותפלין לישב במדינתו, ועל כן היו השור ושה שבמזלות שוחקים ממנו, כי החוזי כוכבים ראו ולא ידעו מה ראו, ונכרת הוא וזרעו כנ"ל.

מעשה ה. מבן מלך שהיה עשוי אבנים טובות


מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים, והלך ועסק בדאקטורים [רופאים], כדי שלא תהיה מלכותו נהפכת לזרים, ולא הועילו לו. וגזר על היהודים שיתפללו בעבורו שיהיו לו בנים. והיו היהודים מבקשים ומחפשים צדיק, כדי שיתפלל ויפעל שיהיו לו בנים.

וביקשו ומצאו צדיק גנוז, ואמרו לו שיתפלל שיהיו להמלך בנים, וענה: שאינו יודע כלל.

והודיעו להמלך, ושלח המלך פקודתו (שקורין אוקאז) אחריו, והביאו אותו להמלך והתחיל המלך לדבר עימו בטוב: "הלא אתה יודע, שהיהודים הם בידי לעשות בהם כרצוני, על כן אני מבקש ממך בטוב שתתפלל שיהיו לי בנים" והבטיח לו שיהיה לו באותה שנה ולד והלך למקומו.

וילדה המלכה בת, והייתה אותה הבת מלכה יפת-תואר מאוד, וכשהייתה בת ארבע שנים, הייתה יכולה כל החכמות ולזמר בכלי שיר, והיתה יודעת כל הלשונות, והיו נוסעים מלכים מכל המדינות לראותה, והיה שמחה גדולה על המלך.
אחר-כך נכסף המלך מאוד שיהיה לו בן, כדי שלא תהיה מוסבת מלכותו לאיש זר, וגזר שוב על היהודים שיתפללו שיהיה לו בן, והיו מבקשים ומחפשים את הצדיק הנ"ל ולא מצאו אותו, כי כבר נפטר.

וביקשו עוד ומצאו עוד צדיק גנוז, ואמרו לו שיתן להמלך בן, ואמר שאינו יודע כלל, והודיעו להמלך, ואמר לו המלך גם-כן כנ"ל: "הלא היהודים בידי וכו'" כנ"ל, אמר לו החכם (היינו זה הצדיק הנ"ל): "תוכל לעשות מה שאצוה?" אמר המלך: "הן", אמר לו החכם: "אני צריך שתביא כל המיני אבנים טובות, כי כל אבן טוב, יש לו סגולה אחרת" (כי יש אצל המלכים ספר שכתוב בו כל מיני האבנים טובות), אמר המלך: "אני אוציא חצי מלכותי כדי שיהיה לי בן"

והלך והביא לו כל מיני האבנים טובות ולקחם החכם והדקם ולקח כוס יין ונתנם לתוכו, ונתן חצי הכוס להמלך לשתות וחציה להמלכה, ואמר להם: שיהיה להם בן שיהיה כלו מאבנים טובות, ויהיו בו כל הסגולות של כל האבנים טובות, והלך למקומו וילדה בן, ונעשה שמחה גדולה על המלך.

והבן הנולד, לא היה מאבנים טובות. כשהיה הבן בן ארבע שנים היה יפה-תאר מאוד וחכם גדול בכל החכמות, והיה יודע כל הלשונות, והיו נוסעים מלכים לראותו.

והבת מלכה ראתה שאינה חשובה כל-כך ונתקנאה בו, רק זאת היה נחמתה - באשר שאותו הצדיק אמר שיהיה כולו מאבנים טובות 'טוב שאינו מאבנים טובות'

פעם אחת היה הבן מלך מחתך עצים ונקף באצבעו, ורצתה הבת מלכה לכרוך את אצבעו וראתה שם אבן טוב, ונתקנאה בו מאוד. ועשתה עצמה חולה.

ובאו כמה דאקטורים, ולא היו יכולים לעשות לה רפואה, וקראו למכשפים, והיה שם מכשף, וגילתה לו האמת, שהיא עשתה עצמה חולה כנ"ל, ושאלה אותו: אם יוכל לעשות כשוף לאדם שיהיה מצורע? אמר: "הן", אמרה לו: "אולי יבקש מכשף שיבטל הכישוף ויתרפא?", אמר המכשף: "אם ישליכו הכישוף אל המים, לא יוכלו לבטלו עוד" ועשתה כן. והשליכה הכישוף אל המים.
ונעשה הבן מלך מצורע מאוד, [והיה לו] על חוטמו צרעת ועל פניו ועל שאר גופו, ועסק המלך בדקטורים ובמכשפים ולא הועילו. וגזר על היהודים שיתפללו, וביקשו הצדיק הנ"ל, והביאו אותו למלך.
והצדיק הנ"ל היה מתפלל תמיד להשם יתברך באשר שהוא היה מבטיח שיהיה הבן מלך כולו מאבנים טובות, ולא היה כן, והיה טוען להשם יתברך: "האם עשיתי זאת בשביל כבודי? לא עשיתי כי אם בשביל כבודך, ועכשיו לא נתקיים כמו שאמרתי" ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כישוף.
והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים, ובא הצדיק והודיע להמלך: שהוא כישוף, ושהשליכו הכישוף למים, ואין תקנה להבן מלך כי אם שישליכו המכשף שעשה הכישוף למים. אמר המלך: "אני נותן לך כל המכשפים להשליכם למים כדי שיתרפא בני"

ונתיראה הבת מלכה ורצתה אל המים להוציא הכשוף מן המים, כי הייתה יודעת היכן מונח הכישוף, ונפלה אל המים ונעשה רעש גדול: שהבת מלך נפלה אל המים. ובא הצדיק הנ"ל ואמר להם: שהבן מלך יתרפא.
ונתרפא, ונתיבש הצרעת ונפל ונקלף כל העור ממנו ונעשה מאבנים טובות כולו, והיה לו כל הסגולות של כל האבנים טובות: (היינו כי אחר שנקלף העור אז נתגלה ונראה שהבן מלך הוא כולו מאבנים טובות, כאשר אמר הצדיק הנ"ל)

מעשה ו' ממלך עניו


מעשה במלך אחד והיה לו חכם,

אמר המלך להחכם: "באשר שיש מלך שחותם עצמו שהוא 'גבור גדול ואיש אמת ועניו', והנה, גבור - אני יודע שהוא גבור, מחמת שסביב מדינתו הולך הים ועל הים עומדים חיל על ספינות עם הורמאטיס [תותחים], ואינם מניחים להתקרב, ולפנים מן הים יש מקום שטובעין בו שקורין זומפ [ביצה טובענית] גדול סביב המדינה, שאין שם כי אם שביל קטן, שאינו יכול לילך שם כי אם אדם אחד, וגם שם עומדים הורמאטיס, וכשיבוא אחד להלחם, מורים עם ההורמאטיס. ואי-אפשר להתקרב לשם. אך מה שחותם עצמו 'איש אמת ועניו' - זה איני יודע. ואני רוצה שתביא אליי הפאטרעט [דמות דיוקן] של אותו המלך", כי יש להמלך כל הפאטרעטין של כל המלכים, והפאטרעט שלו לא נמצא אצל שום מלך, כי הוא נסתר מבני-אדם, כי הוא יושב תחת כלה [וילון], והוא רחוק מבני מדינתו.

הלך החכם אל המדינה, אמר החכם בדעתו: שצריך לו לידע מהות המדינה, ועל ידי מה ידע המהות של המדינה? על-ידי הקאטאויש של המדינה (הינו עניני צחוק, שקורין קאטאויש). כי כשצריכים לידע דבר, צריכים לידע הקאטאויש של אותו הדבר.
(כי יש כמה מיני קאטאויש: יש אחד שמכוון באמת להזיק לחברו בדבריו, וכשחברו מקפיד עליו, אומר לו: "אני מצחק", כמו שכתוב: [משלי כו] "כמתלהלה" וכו' ואמר הלא מצחק אני" וכן יש אחד שמתכון בדרך צחוק, ואף-על-פי-כן חברו נזוק על-ידי דבריו, וכן יש כמה מיני קאטאויש, ויש בכל המדינות מדינה שכוללת כל המדינות, ובאותה המדינה יש עיר אחת שכוללת כל העירות של כל המדינה שכוללת כל המדינות, ובאותה העיר יש בית אחד שכוללת כל הבתים של כל העיר שכוללת כל העירות של המדינה שכוללת כל המדינות, ושם יש אדם שכלול מכל הבית וכו', ושם יש אחד שעושה כל הליצנות והקאטאוויש של המדינה.)

ולקח החכם עימו ממון רב, והלך לשם וראה שעושים כמה מיני ליצנות וצחוק, והבין בהקאטאויש שהמדינה כולה מלאה שקרים מתחלה ועד סוף, כי ראה שעושין צחוק - איך מאנים ומטעים בני-אדם במשא ומתן, ואיך הוא בא לדון בהמאניסטראט [ערכאה נמוכה] ושם כולו שקר ומקבלין שוחד, והולך להסאנד [ערכאה גבוהה יותר] הגבוה יותר, וגם שם כולו שקר, והיו עושים בדרך צחוק אן שטעלין [כעין הצגה] מכל הדברים הללו.

והבין החכם באותו הצחוק, שהמדינה כולה מלאה שקרים ורמאות, ואין בה שום אמת, והלך ונשא ונתן בהמדינה, והניח עצמו להונות אותו בהמשא ומתן, והלך לדון לפני הערכאות, והם כולם מלאים שקר ושחדים, וביום זה נתן להם שחד, למחר לא הכירוהו, והלך לערכאות גבוה יותר, וגם שם כולו שקר, עד שבא לפני הסאנאט [ערכאה עליונה יותר], וגם הם מלאים שקר ושחדים, עד שבא אל המלך בעצמו.

וכשבא אל המלך ענה ואמר: "על מי אתה מלך? שהמדינה מלאה שקרים כולה, מתחילה ועד סוף, ואין בה שום אמת" והתחיל לספר כל השקרים של המדינה, וכשהמלך שמע דבריו, הרכין אזניו אצל הוילון לשמוע דבריו, כי היה תמוה להמלך שימצא איש שיודע מכל השקרים של המדינה.

והשרי מלוכה ששמעו דבריו היו כועסים עליו מאוד, והוא היה מספר והולך השקרים של המדינה, ענה ואמר (החכם הנ"ל): "והיה ראוי לומר שגם המלך כמותם, שהוא אוהב שקר כמו המדינה, אך מזה אני רואה איך אתה איש אמת, ובשביל זה אתה רחוק מהם, מחמת שאין אתה יכול לסבול השקר של המדינה"

והתחיל לשבח המלך מאוד מאוד, והמלך, מחמת שהיה עניו מאוד, ובמקום גדלתו שם ענותנותו, כי כן דרך העניו, שבכל מה שמשבחין ומגדלין אותו יותר, נעשה קטן ועניו יותר, ומחמת גודל השבח של החכם, ששיבח וגידל את המלך, בא המלך בעניוות וקטנות מאוד, עד שנעשה אין ממש ולא היה יכול להתאפק, והשליך את הוילון לראות את אותו החכם, 'מי הוא זה שהוא יודע ומבין כל זאת' ונתגלה פניו, וראה אותו החכם, והביא הפאטרעט שלו אל המלך.

מעשה ז מזבוב ועכביש


ענה ואמר: אספר לכם כל הנסיעה שלי שהיה לי:

מעשה במלך אחד, שהיו עליו כמה מלחמות כבדות וכבש אותם, ולקח שבויים הרבה

(בתוך דבריו שהתחיל לספר זאת המעשה' ענה ואמר בזו הלשון: "תאמרו שאספר לכם הכל ותוכלו להבין")

והיה המלך עושה סעודה גדולה (שקורין: בַּאיל), בכל שנה באותו היום שכבש המלחמה, והיו שם על הבאיל כל השרי מלוכה וכל השרים, כדרך המלכים. והיו עושין שם עניני צחוק, (שקורין קוֹמֶעדְיֶס) [הצגות], והיו משחקים וצוחקים מכל האומות, מהישמעאל ומכל האומות. והיו עושים ומעקמים בדרך שחוק כדרך הנימוס וההנהגה של כל אומה, ומן הסתם מישראל גם-כן היו עושין השחוק.

וצוה המלך להביא לו הספר שהיה כתוב בו הנימוסים וההנהגה של כל אומה ואומה, ובכל מקום שהיה פותח את הספר, היה רואה שכתוב בו ההנהגה והנמוסים של האומה, כדרך שהיו עושין בעלי השחוק ממש, (כי מסתמא גם זה שעשה הצחוק והקאמעדיא ראה גם-כן את הספר הנ"ל.)

ובתוך שהיה המלך יושב על הספר, ראה שהיה עכביש, (הנקרא שְׁפִּין), שהיה מרחש על צדי הספר, דהיינו על חודי הדפין, ומצד השני היה עומד זבוב, - מן הסתם להיכן הולך העכביש? - אל הזבוב. ובתוך שהיה העכביש מרחש והולך אל הזבוב. בא רוח והרים את הדף מן הספר, ולא היה העכביש יכול לילך אל הזבוב, וחזרה לאחוריה.

ועשתה עצמה בעורמה כאילו היא חוזרת ואינה רוצה עוד לילך אל הזבוב' וחזר הדף למקומה, וחזרה העכביש לילך אל הזבוב, ואזי שוב הרים הדף ולא הניחה, (היינו שהדף חזר והרים את עצמו, ולא הניח את העכביש לילך אל הזבוב) וחזרה. וכן היה כמה פעמים.

אחר-כך שוב חזרה העכביש לילך אל הזבוב, והייתה מרחשת והולכת עד שכבר חטפה עצמה ברגל אחד על הדף ושוב הרים הדף את עצמו, והיא כבר הייתה על הדף קצת, ואזי הניח הדף את עצמו לגמרי, עד שנשארה העכביש תחתיו בחלל בין דף לדף, והייתה מרחשת שם, ונשארה מטה מטה עד שלא נשאר ממנה כלום. ("והזבוב - לא אספר לכם מה שהיה בה").

והמלך היה רואה כל זה והיה מתמיה עצמו, והבין שאין זה דבר ריק, רק שמראין לו איזה דבר (וכל השרים ראו שהמלך מסתכל ומתמיה על זה) והתחיל לחשוב בזה - מה זה ועל מה זה, ונתנמנם על הספר וחלם לו שהיה בידו אבן טוב, (שקורין דּוּמִיט), והיה מסתכל בו, והיו יוצאין ממנו גוזמות [הרבה] אנשים, והשליך מידו הדומיט.

והדרך אצל המלכים שתולה על גביהם הַפַּאטְרֶעט [דמות דיוקן]שלו, ועל-גבי הפאטרעט תולה הכתר, והיו אותן האנשים היוצאין מן הדומיט, לוקחין את הפאטרעט וחתכו את ראשו, ואחר-כך לקחו את הכתר והשליכו לתוך הרפש (כל זה חלם לו), והיו אותן האנשים רצים אליו להורגו והרים עצמו דף מן הספר הנ"ל שהיה שוכב עליו, והגן לפניו ולא יכלו לעשות לו מאומה, והלכו ממנו, ואחר-כך חזר הדף למקומו, ושוב היו רצים להרגו, וחזר והרים הדף כנ"ל, וכן היה כמה פעמים.

והיה משתוקק מאוד לראות איזה דף שמגן עליו, מאיזה נמוסים של איזה אומה כתוב עליו, והיה מתירא להסתכל, והתחיל לצעוק: "חבל, חבל", ושמעו כל השרים שהיו יושבים שם, והיו חפצים להקיצו, אך אין זה נימוס להקיץ את המלך, והיו מכים סביבותיו כדי להקיצו, ולא היה שומע

בתוך כך בא אליו הר גבוה ושאל אותו: "מה אתה צועק כל-כך, שזה זמן רב שאני ישן, ולא הקיץ אותי כלום, שום דבר, ואתה הקיצות אותי?", אמר לו: "ולא אצעק? שהם קמים עלי להורגני, רק שזה הדף מגן עלי", השיב לו ההר: "אם זה הדף מגן עליך, אין אתה צריך להתירא משום דבר, כי גם עלי קמים הרבה שונאים, רק זה הדף מגן עלי, בוא ואראך"

והראה לו שסביב ההר עומדים אלפים ורבבות שונאים, ועושים סעודות ושמחים, וכלי-זמר מזמרים ומרקדין. והשמחה היא: שאיזה כת מהם, חושב אחד ובא על איזה חכמה - איך לעלות אל ההר, ואזי עושים שמחה גדולה וסעודה ומזמרים וכו'. וכן כל כת וכת מהם. "רק שזה הדף של אלו הנמוסים שמגן עליך - מגן עלי"

ובראש ההר היה נסר, (שקורין טַאבְּלִיצֶע) [לוח], והיה כתוב שם הנמוסים של הדף המגן עליו, מאיזה אומה הוא, רק מחמת שההר גבוה אין יכולים לקרות אותו הכתב. רק למטה היה טאבליצע, והיה כתוב שם: שמי שיש לו כל השיניים, יכול לעלות אל ההר. ונתן השם יתברך, שגדל עשב במקום שצריכין לעלות אל ההר, ומי שבא לשם, היה נופלים לו כל השיניים, הן שהיה הולך ברגליו, הן שהיה רוכב, הן שהלך בעגלה עם בהמות, היה נופלים כל השיניים. והיו מונחים שם חמרים חמרים של שיניים כמו הרים הרים.

אחר-כך לקחו אותן האנשים הנ"ל, וחזרו והעמידו יחד את הפאטרעט כבראשונה, ואת הכתר לקחו ורחצו אותו, וחזרו ותלאום במקומם. והקיץ המלך, והסתכל תכף על הדף שהגן עליו מאיזה נימוס של איזה אומה הוא, וראה שכתוב בו הנימוס של ישראל. והתחיל להסתכל (על הדף) בדרך אמת, והבין האמת לאמיתו ויישב עצמו, שהוא עצמו בודאי יהיה ישראל, רק מה עושין להחזיר למוטב כולם להביאם להאמת? וישב עצמו שילך ויסע לבקש חכם שיפתר לו החלום כהויתו.

ולקח עימו שני אנשים, ונסע להעולם לא כדרך המלך, רק כאיש פשוט. והיה נוסע מעיר לעיר וממדינה למדינה, ושאל - איך נמצא חכם שיוכל לפתור חלום כהויתו? והודיעו לו: ששם ושם נמצא חכם כזה. ונסע לשם, ובא אל החכם, וספר לו האמת, איך שהוא מלך וכבש מלחמות וכל המעשה שהיה כנ"ל, וביקש ממנו לפתור חלומו. והשיב לו: "אני בעצמי איני יכול לפתור, רק שיש זמן באותו יום באותו חודש, ואזי אני מקבץ כל סממני הקטורת ועושה מהם מרכב, ומעשנין את האדם באלו הקוטרת, ואותו האדם חושב במחשבתו מה שרוצה לראות ולידע, ואזי ידע הכל". וישב המלך עצמו: מאחר שכבר כלה זמן רב בשביל זה, שימתין עוד עד אותו היום ואותו החודש. ואזי עשה לו החכם-כן כנ"ל, ועישן אותו עם הקטורת כנ"ל.

והתחיל לראות אפילו מה שהיה נעשה עימו קודם הלידה בעת שהיה הנשמה בעולם העליון, וראה שהיו מוליכין הנשמה שלו דרך כל העולמות, והיו מכריזין ושואלין: 'מי שיש לו ללמד חוב על זאת הנשמה - יבוא', ולא היה נמצא אחד ללמד חוב עליה. בתוך כך בא אחד ורץ וצעק: "ריבונו של עולם! שמע תפילתי, אם זה יבוא לעולם, מה לי לעשות עוד?, ועל מה בראתני?", וזה היה הסמ"ך מ"ם (הינו זה שצעק כל זה היה הסמ"ך מ"ם בעצמו) והשיבו לו: "זאת הנשמה צריכה לירד להעולם בודאי, ואתה חשוב לך עצה" והלך לו.

והוליכו את הנשמה עוד דרך עולמות, עד שהביאו אותה להבית-דין של מעלה כדי להשביע אותה שתרד להעולם, ואותו האיש עדיין לא בא, ושלחו אחריו שליח, ובא והביא עימו זקן אחד, שהיה כפוף כדרך הזקן, שהיה מכיר עימו מכבר (הינו שהבעל-דבר היה לו הכרות עם זה הזקן הכפוף מכבר), ושחק ואמר: "כבר נתתי לי עצה, רשאי הוא לילך להעולם". והניחו את הנשמה וירדה להעולם.

והיה רואה כל מה שעבר עליו מתחילה ועד סוף, ואיך נעשה מלך, והמלחמות שהיה לו וכו' (ולקח שבויים, ובתוכם היה יפת-תואר, שהיה לה כל מיני חן שבעולם, רק שזה החן לא היה מעצמה, רק שהיה תולה עליה דומיט, ואותו הדומיט היה לו כל מיני חן, ומחמת זה נדמה שיש לה כל מיני חן ועל אותו ההר אינם יכולים לבוא, רק חכמים ועשירים וכו')

(ויותר לא הגיד), ויש עוד הרבה מאד בזה (מן ולקח שבויים עד הסוף לא נכתב כראוי כמו שסיפר)
****

"מזמור לדוד בברחו וכו' ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי וכו' ואתה ה' מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי קולי אל ה' אקרא, ויענני מהר קדשו סלה" -הר הנ"ל

"אני שכבתי ואישנה" - כנ"ל

"הקצותי וכו' לא אירא מרבבות עם וכו' כי הכית את כל אויבי לחי, שני רשעים שברת" - כי היו נופלים להם השיניים כשרצו לעלות אל ההר

"על עמך ברכתך סלה" (תהלים ג)

עמוד והתבונן נפלאות אלו: אם בעל-נפש אתה, תשא בשרך בשיניך, ונפשך תשים בכפך, תעמוד מרעיד ומשתומם, תסמר שערות ראשך ותשוב תתפלא בדברים האלה, העומדים בגבהי מרומים.